סיפורים מאסטרליה של הימים האחרונים
אני שומעת רעשים של התרחשות ברחוב. פותחת את החלון ורואה אנשים כורתים את העץ הענק עם הפרחים הצהובים. השכנה המפגרת מהבניין ממול עומדת עם ההליכון שלה וצורחת ומשתוללת "הצילו! הצילו!"
אני חוזרת לענייני ואחרי כמה דקות שוב שומעת שמשהו קורה. פותחת את החלון ורואה שהעמיסו את גופת העץ על משאית ענקית ומנסים לקחת אותה מכאן, אבל לא מצליחים כי הענפים נתקעים בעצים אחרים ובעמודי חשמל.
אחותה של השכנה המפגרת מגיעה וגם היא קצת מפגרת, אבל אין לה הליכון והיא בסך הכל בסדר. היא מנסה להרגיע אותה ואז גם ההורים שלהן מגיעים. הם מאוד דומים אחד לשני. אולי הם אחים? שניהם בלונדיניים עם שיני מכרסם ומראה חנריקי קלאסי. הם לבושים בחליפות ומכווצים את אפם כמו שאוגר מריח כדי להבין מה מתרחש, או שהאף שלהם ככה באופן טבעי. אינני בטוחה. בכל אופן שיניהן חשופות בעקבות העניין.
מגיעה אמא שלי, אישה צנומה. עורה כהה. לבושה חצאית בצבע תכלת שמכסה את הברכיים, חולצה ורודה בהירה וצעיף ורוד כהה. קולה מאנפף. היא אומרת לי משהו שאינני זוכרת, רק זוכרת שלא מצא חן בעיני מי-יודע-מה, ומסיימת את דברה בשאיפה של הנזלת שלה בצורה קולנית וילדית פנימה אל תוך מערות האף. אולי גם בלעה אותה אחר כך, זאת אינני יודעת. יכולתי לדעת אילו הייתי בתוך הלוע שלה אז, ויכולתי גם להיות, אבל לא הייתי.
אני בגן. דוד שמעון נמצא שם מסיבה לא ברורה ומספר שהזמינו אותו למילואים, מתעניין אם עוד מישהו מאיתנו קיבל זימון שכזה. אני מנידה את ראשי לשלילה. אהובי מגיע לבקר. עיניו מבריקות כאילו שבכה או שיש לו חום גבוה. לחייו אדומות ושיערו מרוט ופרוע. שמעון שואל לשלומו והוא איננו יכול לדבר, כי יש לו מן רסן על כל הפרצוף. מכשיר שיושב על השיניים ומחובר גם אל המשקפיים. הוא מוריד את המכשיר וחוטי רוק נמתחים כמו קורי עכביש מהחלק שהיה בפיו. הוא ממלמל בלחישה "אני מרגיש קצת יותר טוב" ומחזיר את המכשיר שמונע ממנו לדבר.
אז מגיעים שני אנשים- איש ואישה. אנשי צבא היו, והם באו לקחת אותי, גם כן, למילואים. אמרו שיש לי חמש דקות להתארגן והולכים. יצאתי בסערה אל החצר, מתהלכת הלוך ושוב וחושבת איך אתמודד עם שני אלו, ולמה בכלל, הרי יש לי פטור וזו טעות ואהובי מחכה לי.
הם לוקחים אותי ומסבירים לי את התפקיד שלי. הם עובדים על איזשהו טקס ואני אצטרך לצעוד בצעדי חייל קרים ומגוחכים כשבידי דגל, כמו שהשכן המוזר, איתי ירמאי, צועד לפעמים סתם כך. אני חושבת לעצמי שבחיים לא אסכים לעטות על גופי את המדים האלו, ואז מתגנבת לה עוד מחשבה- שאם כבר אז רק כדי לראות כמה הם יושבים עלי יפה ומחמיאים לי לטוסיק. אבל לא. מחשבותיי נקטעות כשאנחנו עומדים שם בחלל הארוך הזה שלכל אורכו עומד פרגוד לבן המסתיר את המתאמנים לטקס. הפרגוד אינו מגיע עד הריצפה ואני מבחינה בכל רגלי האנשים. רק הן חשופות מולי מבעד לפרגוד.
נעליים נעליים ועוד נעליים. לא נעלי צבא, אלא נעלי בד לבנות, רגילות. המון מהן, זזות בצעדי ריקוד זהים. והנה בין כל הנעליים הלבנות עיני מתמגנטות על המראה המוזר הבא: נעלי צבא חומות בודדות בין כל זוגות הנעליים, רוקדות גם הן את הריקוד, אבל בשונה מכל שאר הנעליים- לא היה בתוכן גוף אנושי. לא היה בתוכן שום גוף. נראה כאילו נעו מעצמן. תנועותיהן היו מסורבלות מעט ופתאום ראיתי שמחוברות אליהן חוטים, כמו מריונטה, ואחד האנשים בטקס מזיז אותן. אלו כביכול בתפקיד החייל שנהרג והטקס מתבצע לזכרו. פתאום הגיעו עוד המון זוגות של נעלי צבא והחלו לזוז ולרקוד מעצמן, הפעם לא מחוברות לאף חוט. רוחות החיילים המתים הגיעו לרקוד בטקס. חשבתי לעצמי כמה צה"ל מעוות כדי לחשוב על טקס כזה, בו רוקדות רוחות החיילים המתים. אז אני חושבת שברחתי, אבל אינני בטוחה באיזו דרך. מה שיודעת הוא שחזרתי לגופי בסופו של עניין, ונעליי אינן מרקדות לבדן.
ובתמונות קצרות יותר: גידול הפטריות הסודי שגיליתי ביער, חבורת הנשים האפריקאיות ששפשפו את הפטמות שלהן אחת בשנייה והילדה המנוצלת שביניהן, הפלאפון שיודע לבנות מתמונה אחת סרט דוקומנטרי-פסיכודלי-פורנוגרפי-שלא-נדע, והשבט האינדיאני הפרימיטיבי שנלחמתי בו- אלו שעדיין לא גילו את האש אפילו, ובזכות העניין הזה ניצחתי אותם [הצ'יף נעמד על גחלי המדורה שלי כי היה קר בחוץ והרגיש שהם פולטים חום אבל לא ידע מדוע. כך או כך זה היה לו נעים וזה גרם לו לעמוד במקום ולאבד ריכוז כי התמסר אל תחושת החמימות, ואני ניצלתי את הרגע כדי לשפד אותו על מקל עצום דרך הביצים שלו והחוצה מהתחת. הוא צרח כמו מטורף ואני שמחתי כי ניצחתי.]
זהו לבינתיים
תגובות
הוסף רשומת תגובה