שלוש שש שש אפס חמש

למה אני משותקת מרוב שאילת שאלות ולא מסוגלת לעשות שינוי זעיר בחיי היום יום שלי..? המחשבה על העתיד פשוט משתקת. כלומר.. כן, עשיתי האמת בשנתיים האחרונות שינויים שחלמתי עליהם במשך שנים- למשל ללמוד לישון בכוחות עצמי, ולהצליח להפטר מההתמכרות לוויד... היום אני פחות סובלת מכאבים פיזיים שהיו משתקים אותי בשנים האחרונות וזה כנראה קשור לשינוי באורח החיים והאטה בקצב. אז כן.. בעצם, יש התקדמות, ואולי אני לא נותנת לעצמי מספיק קרדיט.   קרדיט זה נפלא ונהדר וחשוב מאוד אבל מצד שני אין לי מנוח ואני מרגישה במישורים מסוימים מאוד תקועה. כל הזמן מחשבות מנקרות, חלומות ישנים, למשל ללמוד אמנות... ובכלל, ליצור... אולי זה רק סיפור שאני מספרת לעצמי? אולי כשהייתי קטנה אהבתי ליצור וזה פתאום נעלם? או שהדכאון והחולשה בכוחות הרצון הכניעו לי את החלומות?   עוד מחשבה שמנקרת היא על כך שהגיע הזמן לצאת מבית ההורים. רוב הזמן מאוד נוח כאן אבל לפעמים גם ממש לא. אני מרגישה שאם אצא מכאן זה יכול לשחרר אותי מהרבה עבר כבד אבל מצד שני גם לעורר המון לחצים וחרדות. לא מצליחה לראות את עצמי ישנה בחדר אחד עם בן זוגי ובכלל מפחדת לגור ...

אנחנו נמצאים בבית הישן שלנו, בפתח תקווה. אמנם החלום התרחש שם אבל הוא לא התרחש בעבר, כלומר, בחלום ידעתי שכבר עברו הרבה שנים מאז, זכרתי שאחותי עזבה את הבית, אחי כבר היה לבוש במדים של צבא השם. ובכל זאת, משום מה היינו שם כולנו- אני ואחיי וההורים. בתחילת החלום אני זוכרת שנכנסתי לחדר של אחותי, ידעתי שהוא כבר לא ממש שלה אבל עדיין הכיל חפצים שלה מפעם. נכנסתי והתבוננתי במן תחושה שאסור, כי למרות שכבר אינה גרה שם עדיין זה מרגיש כמו החדר שלה ומכיל את החפצים שלה. התבוננתי על הנעליים שלה- סנדלים וכפכפים. על סוליית כפכפי הים משום מה שמה היה רשום בכתב ידה שתמיד נראה לי יפה כל כך. על השולחן היו חצי-משקפיים, כלומר מסגרת ששבורה במרכזה, ובעצם רק עדשה אחת נותרה. הן היו לבנות. נזכרתי איך תמיד אהבתי את הבגדים והנעליים שלה ובעצם כל דבר שקשור בה נראה לי מוצלח ויפה. החדר היה נראה מוזנח, כאילו המון זמן לא ביקרו שם. על השולחן משום מה עמדו כיריים ניידים כאלו, ועליהם עמד סיר עם בחש [תבשיל בוכרי מסורתי]. החדר היה מלא עשן. חזרתי לחדר שלי. היינו בדרך לצאת לאיזו ארוחת ערב. פתחתי את ארון הבגדים וחיפשתי מה ללבוש. בחרתי מ...

אז בזמנו ביקשתי להתפרנס בקלות, והיקום זימן לי משהו שככה קצת הצחיק אותי- התקשר אלי פסיכולוג והציע לי פגישה בתשלום. מצידו. זה בעצם היה המשך של מחקר שהשתתפתי בו בגהה לפני כ6 שנים ופתאום החליטו להמשיך אותו.. אז אמרתי לעצמי "איזה יופי! גם פגישה עם פסיכולוג וגם כסף" ואמרתי לעצמי שהיוצרות התהפכו, ושעכשיו הוא ישלם לי 200 שקל כדי שאני אדבר ולא אני לו. זה היה גדול. בכל אופן נסעתי לשם טובת לבב [עד כמה שמכשפושה תאוות בצע כמוני יכולה להיות טובת לבב, שזה המון, בעצם] ולא חשבתי שיצא לי מזה יותר מה200 שקל האלו. בקיצור עברו כבר חודשים ונשארנו בקשר במייל. הוא מכין הרצאה לכנס בנושא פסיכוזה, טראומה והחלמה, וביקש רשות להיעזר בדברים שאמרתי לו בהרצאתו. מבחינתי זה קול, כי החוויה שלי עם פסיכולוגים ופסיכיאטרים לרוב הייתה לא סבבה ואם משהו מדברי יכול להרחיב להם את ההתבוננות והעשייה בנושא אז למה לא. להרצאה שהוא מכין הוא קרא "להבנות מן הבלתי אפשרי". הוא כל פעם שולח לי טיוטות ואני מגיבה לו וחושבים ביחד על הדברים. הנה הדבר האחרון שכתבתי לו. זה ככה לא ממש רשמי, סתם, תהיות שעלו והתחשק לי לשתף אותו. ה...

  אומרים שפעם אנשים אכלו פילים לפני שהם היו אנשים כשהם עוד היו חצי קופים הם אכלו פילים עד שהם אכלו את כל הפילים כנראה, כי מסיבה כלשהי הם לא אכלו יותר פילים בתקופה שאנשים אכלו פילים היו להם שיניים גדולות יותר וזאת, ככל הנראה, בשביל להצליח לאכול פיל באותה התקופה השכל שלהם גדל באופן משמעותי, כי פילים חכמים לפני כן לא היה להם מצח וגם לא סנטר הם אכלו פילים ואז צמח להם מצח וסנטר. חוקרים אומרים שעד היום לא מבינים למה אנשים צריכים סנטר, אבל אני הבנתי מיד הופעת הסנטר קשורה לגדילה של המוח כשהמוח גדל גדלה גם תחושת ה"אני", הנפרדות, האינדיבידואל, או מה שאפשר לקרוא גם אגו כשהאגו גדל, גדל הסנטר, כי אנשים, כשמשהו לוחץ להם שמה ופוגע להם באגו, מה הם עושים? סוגרים את הלסת חזק חזק. אם תסתכלו על קריקטורות של אנשים עם אגו מנופח [למשל הדמות של גסטון מ'היפה והחיה'] תראו שתמיד מציירים אותם עם סנטר גדול. גם אנשים כעסנים יציירו עם סנטר בולט, אולי זה בגלל שהיכולת לחוש אנטיפתיה [וגם סימפטיה] קשורה בהתפתחות של המוח גם כן. טוב, אז איפה הייתי? הם סיימו לאכול את כל הפילים ואז נשארו להם בעיקר יחמורים....

  דברים שמטרידים אותי עכשיו: שאני בוהה במסך ללא מטרה שכואב לי הגרון שאני מרגישה תקועה שאני מרגישה שהחיים של כולם טובים ומעניינים יותר משלי שאני לא מפסיקה ללעוס את הפצע שיש לי בשפה כבר חודשים שאבא שלי חושב עלי דברים רעים, למשל שאני לא אמנית ושאף פעם אני לא עושה דברים מהלב למען אחרים שאני מגיבה בצורה קיצונית כל כך שמחר עלי ללבוש חיוך על הפרצוף למרות שלא שמח לי   חשוב- לשים את הדברים על השולחן. לשים אותם בנחת. לא לעשות דברים שפוגעים בי, לא משנה מה אחרים חושבים ואיזה מניפולציות ורעיונות שלהם הם מלבישים עלי או על הסיטואציה. חשוב מספר 2- לנסוע לראות  שקנאים בסוף השבוע. חשוב מספר 3- להפחית עם הפייסבוק הדפוק הזה דחוף   כמו ברוג'ום שעשיתי ביער אתמול מעל הקבר של מיקי, מחט אחת של אורן זזה, בכלל רחוק מהמגדל, כשהזזתי אצטרובל אחד, ובום- המגדל נפל.. ככה המצב שלי עכשיו. תזוזה קטנה יכולה לחרב הכל. הכל רגיש. הכל עדיין שביר. לא התקשה והתמצק והתחזק. כשהפצע טרי אני לא מעוניינת לחטט בו, רק לחבוש ולעטוף ולשמור לשמור לשמור. עבדתי מאוד קשה בשביל ללמוד לישון בכוחות עצמי ולהגמל מהכדורים. מבחינ...

לא מזמן מישהו הגיע לבלוג שלי לאחר החיפוש הזה:       לא יודעת מי זה הבנאדם הזה שחיפש בחורות עד גיל 17 שכותבות על האוננות שלהן בבלוג, אבל אותי זה דוחה ואני ממש מקווה שהוא לא מתסובב כאן, ואם כן אז שידע שהוא לא מוזמן. חוצמיזה אני רואה לאחרונה שהרבה קוראים חופרים בעבר שלי בבלוג, ואני סקרנית מי אלה מאחר ואף אחד לא טורח להגיב. בכל אופן זה לא עד כדי כך משנה.  מה שכן, באמת הבלוג ככ מלא ב..מי שהייתי... שלפעמים זה מטורף לי לקרוא ולהזכר. כתבתי על זה כבר איזה 3 פעמים לאחרונה אז מסתבר שזה מעסיק אותי. אני מגלה בי צדדים שממש שכחתי שהיו קיימים... שזו הייתי אני. טוב. אין לי כל כך ריכוז לזה ויכולת לפרט אז לא חשוב לבינתיים.   היום היה לי יום ממש קשה בעבודה ובכיתי כמעט כל היום. זה כבר פעם שניה השבוע שקורה לי איזה משהו בבוקר וזה משתרך איתי לאורך כל היום ואני ממש לא מצליחה לדבר, בטח שלא על הדבר עצמו שגרם לי לבכות, כי ישר אני שוב מתחילה... שוב, אין לי יכולת לפרט אבל אני יוצאת מכל הסיפור הזה עם שאלה- למה אני מגיבה כל כך קשה ברגע שרוצים שאקדיש פיסה מהזמן שלי למשהו שלא תכננתי? עונה לרגע מ...