להבנות מן הבלתי אפשרי, וגם
אז בזמנו ביקשתי להתפרנס בקלות, והיקום זימן לי משהו שככה קצת הצחיק אותי- התקשר אלי פסיכולוג והציע לי פגישה בתשלום. מצידו. זה בעצם היה המשך של מחקר שהשתתפתי בו בגהה לפני כ6 שנים ופתאום החליטו להמשיך אותו.. אז אמרתי לעצמי "איזה יופי! גם פגישה עם פסיכולוג וגם כסף" ואמרתי לעצמי שהיוצרות התהפכו, ושעכשיו הוא ישלם לי 200 שקל כדי שאני אדבר ולא אני לו. זה היה גדול. בכל אופן נסעתי לשם טובת לבב [עד כמה שמכשפושה תאוות בצע כמוני יכולה להיות טובת לבב, שזה המון, בעצם] ולא חשבתי שיצא לי מזה יותר מה200 שקל האלו.
בקיצור עברו כבר חודשים ונשארנו בקשר במייל. הוא מכין הרצאה לכנס בנושא פסיכוזה, טראומה והחלמה, וביקש רשות להיעזר בדברים שאמרתי לו בהרצאתו. מבחינתי זה קול, כי החוויה שלי עם פסיכולוגים ופסיכיאטרים לרוב הייתה לא סבבה ואם משהו מדברי יכול להרחיב להם את ההתבוננות והעשייה בנושא אז למה לא.
להרצאה שהוא מכין הוא קרא "להבנות מן הבלתי אפשרי". הוא כל פעם שולח לי טיוטות ואני מגיבה לו וחושבים ביחד על הדברים. הנה הדבר האחרון שכתבתי לו. זה ככה לא ממש רשמי, סתם, תהיות שעלו והתחשק לי לשתף אותו. החלטתי לשים גם כאן.
להבנות מן הבלתי אפשרי- תהיות שלי בנושא
הבלתי אפשרי הזה, הכאב האינסופי הזה, הדיכאון, החרדות, ההזיות.. יש להם כוח אדיר. יש את המשפט הזה- if u can't fight them join them וככה אני מרגישה באיזשהו מקום לגבי השדים שלי. אין מה להלחם בהם, זה ידוע מראש איך זה יגמר. הם יביסו אותי. אני עם מלחמות מהסוג הזה גמרתי. אבל מה, אם נתבונן באמנויות לחימה, למשל באייקידו נגלה דבר מעניין: "האייקידו דוגל בתנועה המתמזגת עם התוקפים אותו, אגב הסטת כוחם וניתובו על מנת להתאחד עם התנועה, ולהוביל אותה, מבלי לגרום להתנגדות מצידם. רוב הטכניקות באייקידו מסתיימות בריתוק התוקף על הקרקע, או בהטלתו, ודורשות מהמבצע אותן יצירת איחוד עם כוחו של התוקף."
ככה נבנים מהבלתי אפשרי. לא בכוח מול כוח, כי אז נותרים מותשים. הישועה באה באיחוד הכוחות, בלקיחת המושכות וניתוב הכוח אל ההרמוניה בה אנו חפצים.
אני שרה במקהלה בשיטת "הדרך לגילוי הקול" ויש לנו תרגיל אחד שעוסק בפליאה והשתאות אל מול אנטיפתיה. אנחנו מתחילים בצליל שנשמע צורם ומכשפתי וממנו עוברים אל צליל נעים ומלאכי. כל פעם המורה דואגת להזכיר לנו- אל תשכחו להשתמש בכוח של האנטיפתיה, ותראו איך ה"מלאכי" שלכם משתפר. היא לא משתמשת בדיוק במילים האלו כי רוב התקשורת נעשית במחוות גופניות ולא במילים, אבל זו כוונתה, ואכן, כשאנחנו לא מנתקים את הפליאה והאור מכוחות האנטי והחושך, האור מתגבר, הוא זוהר, ואנחנו עולים גבוה גבוה. אני יודעת שהעולם הוא לא שחור ולבן אבל הכותרת של הטקסט הזה היא קצת "שחורלבנית" אז מרשה לעצמי. כמובן שזוכרת את האפורים שבין לבין.
אחד העקרונות המנחים בגישת הפרמקלצ'ר הוא- הבעיה היא הפתרון. זה לא שיש לך יותר מדי שבלולים בגינה, זה פשוט שיש לך פחות מדי אווזים- תביא אווזים ותראה איזה הרמוניה. מאיפה אני מביא אווזים זו כבר שאלה אחרת, אבל מה שאני מנסה להראות הוא שבהרבה גישות שונות אנחנו נבנים מהבלתי אפשרי. אגב, עוד עיקרון מנחה בפרמקלצ'ר הוא שימוש במשאבים הקיימים כך שתתקבל מקסימום תוצרת, ניצול אופטימלי של מה שיש- גם זה מתחבר למה שאני כותבת כאן.
אני יכולה לתת דוגמא או שתיים לאיך דווקא "הבלתי אפשרי" יכול להיות המנוף בשביל להגיע לבנייה מחודשת. למשל- אני סבלתי כל חיי מאו סי די, אובססיה לסדר ולניקיון. הראש שלי מחלק הכל לקטגוריות, באופן טבעי לגמרי אני אחד האנשים שהכי טובים במיון, שאני מכירה... אז זה יכול ללכת לכיוון של לחטא לעצמי את הידיים באלכוהול ואז באקונומיקה ואז בסבון כלים ואז בסבון גוף ואז להריח אותן ולחשוב שהן עדיין מסריחות ולחזור על הפעולה שוב ושוב ולהסתובב בעולם עם שני פצעים ענקיים במקום כפות ידיים. זה יכול ללכת לכיוון הזה... וזה גם קרה.
אבל... זה יכול גם ללכת לעוד כיוונים. זאת נטייה. היא לא טובה ולא רעה, אבל היא מאוד מאוד חזקה. אפשר לנתב אותה לאן שאבחר. אז למשל בתקופות של לחץ ועומס בלימודים ובעבודה- הפגנתי יכולת מרשימה בניהול הזמן שלי ובסדר של כל החומרים הלימודיים. אני הייתי זו שכל הכיתה מצלמת ממנה את החומר הנלמד [והיי, בשנותיי בבית הספר מעולם לא הייתי תלמידה טובה]... חוץ מזה, כשחברים שלי עוברים דירה, כמובן שהם מתקשרים אלי שאעזור להם באריזות ובניקיונות, ומתפעלים מהזריזות והטבעיות שהכל נעשה. כשפותחים את הארגזים נדהמים מהסדר המופתי והקלות שבפריקתם. יש אנשים שעשו מקצוע מהחרא הזה ומרוויחים כסף יפה, וגם נהנים ומלמדים אחרים את רזי השמירה על הסדר והניקיון.
עוד סיפור שאוכל לספר הוא על חבר שסובל מסכיזופרניה והסתובב כמה שנים בעולם בתור הומלס כשסבל מהזיות ופראנויות קשות. באותן שנים אי אפשר היה לנהל איתו שיחה יומיומית פשוטה. הוא פשוט חי לגמרי בעולם משלו. עברו מספר שנים מאז שנכנס להוסטל והתחיל בשיקום. בהתחלה לא מאוד תפקד, כמובן.. אבל אחרי תקופה של טיפול תרופתי ושיחות, הבנאדם התחיל להתאזן ובימים אלו עובד על תערוכת ציורים מרגשת במיוחד בה מוצגים בעיקר רעיונותיו הפרועים מהימים שלו כהומלס סכיזופרן. מוחו הקודח, מעיין נובע, דמיון בלתי נדלה... עבד לרעתו והביא אותו לתחתית, אבל בו זמנית זהו מכרה הזהב שלו. היום הוא מגשים את מה שהיה חלומו במשך שנים ומציג את יצירותיו בתערוכות.
אתה כותב ש"לא חסרים תחומים במדע, באמנות ובפוליטיקה שבהם אנשים עם נפש מאוד לא יציבה הצליחו לבנות ולעשות דברים יוצאי דופן. " חשבתי על זה שזה נכון, ואפשר באמת להסתכל על זה רחב יותר מעבר לענייני נפש ולראות את ההקשר בכל מיני נישות שונות [באמנויות לחימה, בשירה, בחקלאות...] כמו שכתבתי כאן, וללמוד מזה..
טוב אז.. זה רק חלק ממה שכתבתי לו, כי השאר כבר מתחיל להכנס לדיקדוקים שלא בא לי להביא כאן... זהו לעת עתה בנושא הזה.
אלו דברים שכתבתי פה ושם במהלך השבוע המטורף שעבר עלי. לא היה לי זמן להעמיק בכתיבה אז פשוט כתבתי משפט פה ומשפט שם, אז זה מן קולאז' של הדברים שעברו במוחי השבוע:
בשורה לאנורקסיות!
מעתה ניתן לרעוב ולהיות מאושר! לרעוב ולא לרצות למות! למות ולהשאר חי מתמיד! עם חיוך חשוד על הפנים ועור חלק ומתוח היטב!
פראנה, להשיג ביערות ובחורשות המובחרות.
שגרת הימים הללו:
לקום שעתיים לפני העבודה. לאכול ארוחת בוקר בחוץ עם קלרינג השונמית ואז לספוג ויטמין די במשך שעה ועל הדרך לקבל צבע אקזוטי. ללכת לעבודה [היום נגיד לא, כי חופש], לחזור מהעבודה, להאכיל את החתולים, לנוח ולהתקלח, לשרוף את הזמן ואת הנשמה שלי ואת חוש הראייה שלי על המסך הזה, ללכת לקרוא\לכתוב, לבלוע אקמול צינון וללכת לישון.
ברגע שמישהו תופס ממני, בא לי ללכת ולעזוב
אבל זה דפוק כי ככה אני נשארת רק בקשרים שאני מסתכלת מלמטה על אנשים ואף פעם אין גובה עיניים
הכל יסתדר במוקדם או במאוחר... רק שלא במאוחר מדי... אוף.....
דעתי על קנביס רפואי-
חיילים של החברה ושל המריחואנה עצמה. תרופה שממש לא מתאימה לכל אחד. הרבה אנשים רוכבים על הגל של קנביס רפואי כדי לתרץ ולהצדיק את ההתמכרות שלהם לסם, בעיה נפשית של התמודדות עם החיים עצמם ואולי גם עם מכאובם הפיזי. אני לא פוסלת שימוש בקנביס למטרות רפואיות וגם לא למטרות של פאן, אבל ממש ממש לא בכל מקרה.
פעם אחת מישהי שמכורה לסמים אמרה לי "הייתי חייבת לקחת עוד, להרגיש משהו" וחשבתי על זה שכשהיא אומרת "להרגיש משהו" היא מתכוונת ל"לא להרגיש משהו".
מה מפחיד בלגזור את השיער? מה הסיפורים שסיפרתי לעצמי והאם בא לי לספר אחרים?
מי היה מאמין שהבייביסיטרית הכי מבוקשת בעיר זקוקה לבייביסיטר?
ושיר שהעלתי מן האוב-
אני יודעת שכתבתי כאן חצאי רעיונות אז אם יש שאלות כלשהן אפשר לשאול...
והנה הזמנה לתערוכה שכתבתי עליה למעלה. הבחורצ'יק אגדה, מעורר השראה, וגם פעם היה בלוגר כאן בישרא. ממליצה מאוד להגיע ולעשות לו כבוד ונחת בלב אחרי המסע שעבר בשביל להגשים את החלום ולהציג סוף סוף את ציוריו. אני אהיה שם, כמובן...
תגובות
הוסף רשומת תגובה