שלוש שש שש אפס חמש

לפחות זאת מילה שדנה לכף זכות, שמחפשת את נקודת האור.   וידוי: יש לי אוסף של גרביים מיוחדות וכולן באריזה ולא משומשות כלל. חוץ מזה יש לי גם אוסף של שאריות בעלי חיים- נשלים, שפמים, ציפורניים, פרווה, נוצות, קרניים, ביצים, גולגולות, שריון, כנפיים וכל שארית שבעצם תתגלגל לידיים שלי. חוץ מזה יש לי אוסף של ברווזי אמבטיה מארצות שונות בעולם, והתחלתי גם לאסוף בובות קטנות של חיות אבל הפסקתי כי זה לא אקולוגי ולא כלכלי. גם ברווזים זה לא אקולוגי ולא כלכלי אבל יש גבול לכל תעלול. נכון? אגב. באוסף של שאריות בעלי החיים יש גם שיערה אחת שלי, שצמחה יותר מתולתלת מכל האחרות אז תלשתי אותה ושמתי באלבום. אחת לתקופה צומחות לי שיערות כאלו. שיערות כוס על הראש. אני תולשת את כולן והן נעלמות לעוד איזה חצי שנה-שנה ואז שוב חוזרות. אני לא יודעת מה גורם להן לצמוח, אולי עודף זיוני שכל. אולי רעיון שמנסה לפרוץ החוצה ולא מצליח, וכל שנותר לו לעשות זה לדחוף חזק מבפנים עד כדי שהוא מגרה מאוד את הקרקפת וצומחות שיערות חדשות, מתפרצות כמו גייזרים, כמו לבה, ומרוב כוחות-אתר מרוכזים הן לא יכולות להכיל את עצמן ומתקרזלות. וכל זה רק בגלל...

ניסיתי לחשוב ממה אוכל להתפרנס בחיים האלו, מה החוזקות שלי ואיפה החולשות.. איזה תחומים מעניינים אותי ובמה אני טובה... זה מה שיצא-   כשרונות שאני מאמינה שיש לי, גם אם בצורה בסיסית שיש לפתח, ואוכל להתפרנס מהם- טיפול/ בייביסיטר/ תרפיה כלשהי [ילדים, זקנים, אנשים עם צרכים מיוחדים]   שיקום ועיצוב מחדש של גינות, פרמקלצ'ר   עיצוב- עיצוב פנים של בתים, עיצוב מוצרים [למטרות נוי או שיט פרקטי כלשהו], עיצוב גרפי, עיצוב אופנה [בגדים ונעליים]..   צילום, ציור, ליבוד, פיסול, תפירה, שיפוץ רהיטים או דברים ישנים ושאר עבודות יד   בישול   חינוך [פחות בקטע של הוראה פרונטלית מול קבוצה/כיתה.. יותר בקטע של אחד על אחד/ להיות סייעת של מישהו/ גננת או מורה שניה/ שיעורים פרטיים- עזרה באסטרטגיות למידה/ הוראת מלאכות יד ואמנות../ חוגי בית ליחיד או קבוצות קטנות.     אם לתמצת:  אוהבת לעזור, אוהבת לאהוב, לעבוד עם הידיים בצבעים, אדמה, ושאר הרמוניות.   איכויות:  לב אוהב ופתוח, חשיבה יצירתית, עבודה מסודרת ויסודית. חולשות:  גוף רגיש, נפש סוערת, חרדה חברתית ולא מספיק בטחו...

חלומות מהימים האחרונים, בתמצות:     אני במצנח רחיפה מעל יער של ברושים ואורנים.   אני בסלון עם ההורים. הם רבים ואחר כך הם יושבים על הספה במקומות הפוכים ממה שהם יושבים בדרך כלל, אחד ליד השני. [אף פעם זה לא קורה במציאות]. היה שם עוד מישהו, לא זוכרת מי, שפתח עם הורי שיחה על עברם ועל זה שאי אפשר יותר לחיות כאן עם הריבים שלהם. אבא קם מהספה והתחיל לספר על ילדותו ויחסי הוריו, והמשפט שזכור לי יותר מהכל הוא "אתם חושבים שאני לא אכלתי חרא? אכלתי מלא חרא מאבא שלי".   אני בבית שאני לא מכירה, אבל זוכרת היטב איך הוא היה בנוי בחלום, בצורת משושים שמחוברים אחד לשני, קצת דומה לכוורת. שטיח עגול כחול כהה בסלון. הייתי שם עם ההורים, אחותי ואהובי. הכנו בצק. אמא אמרה לי לנקות את המטבח ועניתי בכעס שאני לא רוצה ושאחותי תעשה את זה. אמא אמרה שהיא רוצה שדווקא אני אעשה את זה כי אחותי הייתה עושה את זה גם בלי שיגידו לה ואני לא. כעסתי מאוד כי זה לא נכון. מפה לשם הייתי אמורה לבדוק אם הבצק מוכן. מסיבה מסויימת הוא היה מושרה בתוך קערה אדומה מלאה במים. הוצאתי אותו והנחתי על השטיח. הוא היה נראה בסדר. החזרתי...

  ככל שעוברות השנים אני מרגישה כבדה יותר. זאת תחושה ממש פיזית אבל גם נפשית. קשה לי לשאת את הגוף שלי. אני מרגישה שהרגליים שלי כמו שתי משקולות שמשתרכות אחרי. שכבד לי להרים את הראש. קשה לי להתנגד לגרוויטציה. כביכול כוחות החיים שבי הם אלו שאמורים להחזיק את הראש שלי ישר, כדי שלא ייפול... כמו שנבט חדש נובט מתוך זרע וכוח החיים שבו מאפשר לו לפרוץ החוצה מהאדמה החשוכה כנגד כח המשיכה, כדי למצוא שמש.   ככל שאני גדלה אני מרגישה שאני מתפתחת, ואמנם זה נכון שלא הייתי חוזרת לגיל 14 או 18 או 21, כי היה שם מאוד חשוך והרבה פחות חמלה כלפי עצמי... הייתה שם אלימות גדולה ושנאה עצמית והיום אני במצב יותר טוב בקטע הזה, אבל מצד שני מרגישה שממש מאבדת את זה... את מה בדיוק אני מאבדת? אין לי מושג.. אולי את האומץ. תמיד הייתי פחדנית אבל ככל שאני גדלה גם הפחד גדל, ועכשיו אני מרגישה משותקת מתמיד. מרגישה שלא אוכל להסתדר בעולם. לא יודעת איך אחיה בעולם הזה. לא יודעת איך אי פעם אצא מהבית של ההורים. [צריך בכלל? כוס אמא של צריך. חרם עליו] מרגישה מקולקלת ולא מתאימה והכאבים בגוף ממש בלתי נסבלים. הלחץ דם שלי נמוך ואני מר...

זאת עריכה של הפוסט הקודם. לא רציתי אותו כאן כמו שהוא היה אז שמרתי אותו בטיוטות ואני מפרסמת מחדש רק חלקים ממנו. הנה החלקים ממנו שכן החלטתי להשאיר כאן-   זו מן תקופה משונה כזו של הגשמת חלומות ישנים. קניתי רולרבליידס ואני נורא רוצה לנסות רמפות, גם אם אני לא אתמיד עם זה או שלא אתחבר חשוב לי לנסות. חוץ מזה תמיד התלוננתי שאין לי סטודיו וזה מפריע לי ליצור, כלומר, שאין לי את המרחב או את הכלים... אז זה נכון, אבל חלקית, ועכשיו אני עובדת על לשפר את תנאי היצירה שלי, לסדר את החומרים כך שיהיה לי נח להשתמש בהם... יש עוד דברים שעוצרים אותי מליצור שאני עובדת עליהם מכיוונים אחרים כרגע... השבועיים האלו הם בסימן רצון. חשוב לי לעשות דברים כי אני רוצה ולא כי יש איזשהו צריך בתוך הראש שלי שאומר לי לעשות אותם... מאמינה שזה קשור גם למחסומים יצירתיים, ואולי לא, לא יודעת, זה בחקירה ומותר שהכל יקרה או לא יקרה.   לאט לאט הדברים נהיים מדויקים יותר, כל פעם קצת. כל פעם התמונה קצת מתבהרת. חידות של שנים נפתרות. הנה, שנים לא הצלחתי לישון ועכשיו כן. שנים לא הצלחתי להיגמל ועכשיו אני מרגישה שכן קורה שם איזשהו תהליך...