ככל שעוברות השנים אני מרגישה כבדה יותר. זאת תחושה ממש פיזית אבל גם נפשית. קשה לי לשאת את הגוף שלי. אני מרגישה שהרגליים שלי כמו שתי משקולות שמשתרכות אחרי. שכבד לי להרים את הראש. קשה לי להתנגד לגרוויטציה. כביכול כוחות החיים שבי הם אלו שאמורים להחזיק את הראש שלי ישר, כדי שלא ייפול... כמו שנבט חדש נובט מתוך זרע וכוח החיים שבו מאפשר לו לפרוץ החוצה מהאדמה החשוכה כנגד כח המשיכה, כדי למצוא שמש.

 

ככל שאני גדלה אני מרגישה שאני מתפתחת, ואמנם זה נכון שלא הייתי חוזרת לגיל 14 או 18 או 21, כי היה שם מאוד חשוך והרבה פחות חמלה כלפי עצמי... הייתה שם אלימות גדולה ושנאה עצמית והיום אני במצב יותר טוב בקטע הזה, אבל מצד שני מרגישה שממש מאבדת את זה...

את מה בדיוק אני מאבדת? אין לי מושג.. אולי את האומץ. תמיד הייתי פחדנית אבל ככל שאני גדלה גם הפחד גדל, ועכשיו אני מרגישה משותקת מתמיד. מרגישה שלא אוכל להסתדר בעולם. לא יודעת איך אחיה בעולם הזה. לא יודעת איך אי פעם אצא מהבית של ההורים. [צריך בכלל? כוס אמא של צריך. חרם עליו] מרגישה מקולקלת ולא מתאימה והכאבים בגוף ממש בלתי נסבלים. הלחץ דם שלי נמוך ואני מרגישה שאני בקושי סוחבת את עצמי.

 

אנשים שואלים אותי מה הלאה, מה התכנון. כבר שנה שלמה שאין הלאה. אין תכנון. אין לי שמץ של מושג מה הלאה. צריך להיות? [תמות.] אני לא יודעת. אני יודעת שיש לי חיבה ליצירה אבל שרוב הזמן מאז שפונצ'ה לא איתי אני ממש בשיתוק ובקושי מצליחה לקרוא ולכתוב ובכלל...

לא יודעת אם זה קשור למוות של פונצ'ה אבל כן יודעת שאני חווה את החוויה הזו פחות או יותר מאז... כאילו הקרקע לגמרי נשברה והתערערה ונשמטה תחת רגלי ומאז שום דבר פשוט לא הולך...הכל תמיד היה קשה אבל זה רק נהיה קשה יותר במובן מסוים... אז נכון שאני כבר לא מרעיבה את עצמי וכבר לא פוצעת ומרביצה לעצמי, ואגב הגוף בטראומה קשה וממש כועס כשהוא לא מקבל אוכל בזמן או לא מקבל מנוחה כשהוא מבקש.. אבל... בחיי כששואלים אותי מה הלאה אני מקבלת פיק ברכיים ואני אומרת לעצמי, לעזאזל, יש עוד?

 

ואולי זה לא צריך לבאס אותי שיש עוד. בסך הכל לפני שהתחיל השיתוק הגדול אני זוכרת את עצמי כאדם עם כוחות חיים ואש פנימית על אף הדיכאון הכרוני.. ואולי זה יהיה די מבאס, שלא נאמר טראגי, להתפגר ככה בפחד וכאב.. לפני שראיתי את איסלנד. לפני שגרתי במכונית לתקופה וחציתי גבולות של מדינות ופנטזתי על היום שהם לא יהיו. לפני שמכרתי כמה יצירות והרמתי איזו תערוכה... לא יודעת. הנה, יש לי חלומות. פעם גם היה לי ביצים להגשים חלומות... אבל עכשיו?

עכשיו פתאום נהיה מאוחר, נהיה לוחץ ודוחק. צריך לעשות החלטות נבונות, צריך להיות מחושבת עם הכסף.. ובכלל, איך אצליח להמשיך כשקשה לי לסבול את עצמי, כלומר, לשאת את הגוף הזה, את הכאב הזה?

 

אני נשמעת לעצמי כמו זקנה בת 70. למה הכל קשה לי כל כך? מסתגרת בקופסא הקטנה שהיא החדר שלי ומציצה החוצה ומפחדת. מפחדת מהכל.

אני חושבת שכשהייתי קטנה היה קשה להבחין בכך שאני יצור נכה שלא יוכל לדאוג לעצמו, כי הרי ילדים, זה טבעם, הם זקוקים לעזרה מהמבוגרים.. אבל עכשיו כשהגעתי לגיל שאני כביכול אמורה להיות ברשות עצמי... פתאום זה צף...

 

כרגע ככה אני מרגישה... אני יודעת שאם פתאום אשאר לבדי בעולם כן אוכל לדאוג לעצמי ואני יודעת שהתחושות כל הזמן משתנות ואין לי מושג למה אני כותבת עכשיו את השורות האלו... ממש נמאס לי להסביר את עצמי ואני גם לא יודעת למי אני מסבירה את עצמי עכשיו... מותר לי להרגיש הכל. ומותר לי להגיד לא. ומותר לי שלא יהיה לי שמץ של מושג מה אני רוצה מהחיים האלו. פשוט נמאס לי מההרגשה הזאת שצריך... היא כל כך משתקת... נמאס לי להיות עם זכוכית מגדלת ולבחון את כל צעדיי... דיי......... זה חוק טבע... כשמסתכלים זה לא קורה... הכל נתקע... עוצר... זה השיתוק... כשחושבים יותר מדי... בגיל 14 היה לי הרבה פחות שכל אבל הייתי הרבה יותר פעילה בעולם... לקחתי חלק... מאז שהתחלתי לחשוב יותר מדי אני רק מסתכלת מבחוץ....

 

איך משחררים מהחרא הזה.... איך עושים שפחות יכאב... נמאס לי שהגידים שלי מרגישים לי כמו קוטג' הכל גושים הכל כואב אני מרגישה מפורקת ולא יודעת איפה למצוא את הכוחות.... רק רוצה לבכות עכשיו..... אוף.