גדילה 2

זאת עריכה של הפוסט הקודם. לא רציתי אותו כאן כמו שהוא היה אז שמרתי אותו בטיוטות ואני מפרסמת מחדש רק חלקים ממנו.

הנה החלקים ממנו שכן החלטתי להשאיר כאן-

 

זו מן תקופה משונה כזו של הגשמת חלומות ישנים. קניתי רולרבליידס ואני נורא רוצה לנסות רמפות, גם אם אני לא אתמיד עם זה או שלא אתחבר חשוב לי לנסות. חוץ מזה תמיד התלוננתי שאין לי סטודיו וזה מפריע לי ליצור, כלומר, שאין לי את המרחב או את הכלים... אז זה נכון, אבל חלקית, ועכשיו אני עובדת על לשפר את תנאי היצירה שלי, לסדר את החומרים כך שיהיה לי נח להשתמש בהם... יש עוד דברים שעוצרים אותי מליצור שאני עובדת עליהם מכיוונים אחרים כרגע... השבועיים האלו הם בסימן רצון. חשוב לי לעשות דברים כי אני רוצה ולא כי יש איזשהו צריך בתוך הראש שלי שאומר לי לעשות אותם... מאמינה שזה קשור גם למחסומים יצירתיים, ואולי לא, לא יודעת, זה בחקירה ומותר שהכל יקרה או לא יקרה.

 

לאט לאט הדברים נהיים מדויקים יותר, כל פעם קצת. כל פעם התמונה קצת מתבהרת. חידות של שנים נפתרות. הנה, שנים לא הצלחתי לישון ועכשיו כן. שנים לא הצלחתי להיגמל ועכשיו אני מרגישה שכן קורה שם איזשהו תהליך, כי אני נקייה כבר שבוע וחשבתי על זה ממש מעט לעומת פעם... משהו באובססיה נרגע. יש יותר שקט בתחום הזה. אולי זה כמו עם המראה- פעם הייתי ממש אובססיבית למראה החיצוני שלי והייתי מבלה שעות מול המראה.. הוצאתי מלא אנרגיה על מריטת שיערות, הרעבות והקאות, בחירת הבגדים שלי, ספורט אובססיבי וכו'. היום עדיין מוטרדת מאיך שאני נראית אבל בקושי מביטה במראה או עושה משהו בנידון. אני חושבת שחוץ מזה שהחמלה שלי כלפי עצמי גדלה, גם הראש שלי עסוק היום בעניינים אחרים, ויש גבול לכמות הדברים שהראש יכול להתעסק בהם בבת אחת, לכן עניין העיסוק במראה החיצוני נדחק הצידה, ואני חושבת שזה גם מה שקורה לי עם השימוש בסמים. אני פשוט עסוקה בדברים אחרים, הראש שלי מאוד מוצף, אבל לא בזה. עדיין יש לי חשק להשתמש לפעמים, בעיקר בלילות, שמה בעצם כל האקשן קורה אצלי בכל מני מישורים... [חרדות, ישויות וחיזרים שבאים לבקר, רגשות מודחקים שמנסים לצוף...] אבל באופן כללי אני מרגישה שיש איזו התבגרות בעניין הזה.

 

וזה מזכיר לי שלפני כמה ימים אמרתי לאהובי שהתבגרות היא לא דבר מגונה. זה היה לו משמעותי ועכשיו כשאני חושבת על זה- גם לי. להתבגר זה לא אומר לאבד את הילדה שבי. אבל זה כן אומר לגדול מהמקומות החשוכים שבי, לדעת להתמודד יותר טוב עם השדים והקשיים שלי... לעולם לא הייתי מוכנה לחזור 10 שנים אחורה, לאני שהרעיבה את עצמה והקיאה בשקט בשקט כשהדמעות זולגות.

 

רציתי לזכור שזה בסדר ואף רצוי לגדול. לפעמים כאבי הגדילה חזקים כל כך שמנסים להתנגד, אבל כשמתנגדים זה רק כואב יותר. איזו גדילה מרגשת. אני לא רוצה לעצור אותה... נזכרת ביפנים שהיו קושרים את הרגליים של הנשים..  הרי שמה זה כל כך ברור שזה אלים ונורא, ומשהו שלא עושים... אבל למה כשהרוח שלי מנסה לגדול אני קושרת אותה? תגדלי תגדלי פרשי כנפיים לא אעצור בעדך. תעופי כמו עפיפון לאן שתרצי ואל תפחדי, אני מחזיקה בחוט. את לא תלכי לאיבוד, את לא תעופי גבוה מדי. את בטוחה.

כל כך הרבה אנשים טובים יש בעולם. וכל כך הרבה לבבות פגועים יש בעולם...

 

כמה מדהים לפתוח את הידיים ופשוט לטבוע בים המתנות שרק חיכו להגיע אלי...