חלומות מאסטרליה ושאר יקומים
חלומות מהימים האחרונים, בתמצות:
אני במצנח רחיפה מעל יער של ברושים ואורנים.
אני בסלון עם ההורים. הם רבים ואחר כך הם יושבים על הספה במקומות הפוכים ממה שהם יושבים בדרך כלל, אחד ליד השני. [אף פעם זה לא קורה במציאות]. היה שם עוד מישהו, לא זוכרת מי, שפתח עם הורי שיחה על עברם ועל זה שאי אפשר יותר לחיות כאן עם הריבים שלהם. אבא קם מהספה והתחיל לספר על ילדותו ויחסי הוריו, והמשפט שזכור לי יותר מהכל הוא "אתם חושבים שאני לא אכלתי חרא? אכלתי מלא חרא מאבא שלי".
אני בבית שאני לא מכירה, אבל זוכרת היטב איך הוא היה בנוי בחלום, בצורת משושים שמחוברים אחד לשני, קצת דומה לכוורת. שטיח עגול כחול כהה בסלון. הייתי שם עם ההורים, אחותי ואהובי. הכנו בצק. אמא אמרה לי לנקות את המטבח ועניתי בכעס שאני לא רוצה ושאחותי תעשה את זה. אמא אמרה שהיא רוצה שדווקא אני אעשה את זה כי אחותי הייתה עושה את זה גם בלי שיגידו לה ואני לא. כעסתי מאוד כי זה לא נכון. מפה לשם הייתי אמורה לבדוק אם הבצק מוכן. מסיבה מסויימת הוא היה מושרה בתוך קערה אדומה מלאה במים. הוצאתי אותו והנחתי על השטיח. הוא היה נראה בסדר. החזרתי לקערה. הייתה קערה נוספת, הוצאתי ממנה את גוש הבצק השני כדי לבדוק גם אותו והוא היה מלא באבק ושיערות של פונצ'ה. פונצ'ה שכבה על השטיח ובכתה, התבוננה בי בעיניה הענקיות. הבצק נראה לי מלוכלך ולא אכיל. החזרתי אותו לקערה וראיתי שמתחילה שם תנועה משונה. אהובי אמר שהייתה שם הטלה של זבובים. התחלתי להרגיש עיקצוצים בכפות ידי וכשהתבוננתי עליהן ראיתי חורים קטנים שנפתחים ונסגרים בבשר שלי, ומשם יוצאות ונכנסות רימות, כמו תופרות אותי בתנועתן- פנימה והחוצה פנימה והחוצה. היו להן עיניים קטנות ושחורות. נלחצתי ונגעלתי מאוד, חשבתי לעצמי שאולי כדאי לי לשפוך מים רותחים על הידיים שלי כדי להרוג אותן ואז התעוררתי.
חשבתי לעצמי שכל אלו אכן התרחשו באיזה מרחב\זמן\יקום אחר.
אני בבית עם אהובי. אני בוכה. התמונה מעוותת ואלכסונית. הוא אומר לי שאנחנו צריכים לדבר ואני כבר יודעת שהוא הולך להפרד ממני.
אמא ואבא רבים ואחותי מעמידה את אבא במקומו כשאומרת לו "נו באמת" על הדמיונות הפרועים שהוא חי בהם. אני מרגישה מוגנת כי אני יודעת שהמילה שלה משמעותית לו ושאותה הוא לא יתקוף בניגוד אלי.
אני רב בחתונה, מחתנת זוג אנשים.
אני יולדת בת. הלידה שלי קלה מאוד ולא כואבת. הילדה גדלה היטב. היא יפה ומתוקה. לובשת שמלה משובצת באדום ולבן. היא כמעט קירחת, יש לה מעט שיער, דק אפרוחי ובהיר.
לאבא צמחו גידולים מפחידים על הגב העליון. הם סגולים וגדולים ונראים מפחידים.
אני עושה ויפאסנה ספונטנית. מישהי מתחילה לדבר איתי וברגע אחד אני מחליטה שלא אשתמש יותר במילים. אני עונה לה עם תנועות ידיים. לידי יש זוג חברות והן מחייכות ומבינות אותי.
מתעוררת עם המשפט הבא בראש- אם היה לי סכין קצבים במקום מזון ארנבים, לדידו כבר היה מת.
אלו חלומותיי מהלילות האחרונים. חוצמיזה אוכל לספר שאני מתרגשת כמו שלא התרגשתי מעולם מפרוייקט הקשתות שמתבשל בתוכי. בינתיים מתאמנת על לשחרר מפרפקציוניזם ולתת לאינטואיציה להוביל, אחרי שראיתי שכבר לפני כמאתיים שנה גתה עשה את העבודה היסודית בשבילי. זה הייחוד של העידן שלנו, של הדור הזה, אחרי שכבר נחקרו הדברים בצורה מדעית ומעמיקה כמו שהיה אופייני בדור הקודם, התפקיד שלנו הוא להעלות את הדברים אל מישור האינטואיציה, בלי חס וחלילה לזלזל בדרך שנעשתה. היא משמעותית והיא הבסיס. אני לא אומרת שהמדע זה תורה בלתי ניתנת לעירעור, אבל זו מדרגה ועכשיו עולים עוד מדרגה.
זה עניין נחמד, שאני שאובחנתי כאישיות גבולית [למרות שזה פאקינג בולשיט כל ההגדרות האלו] חוקרת עכשיו את הקסם שמתרחש בדיוק במפגש בין שחור ללבן, בין קיצוניות אחת לאחרת. זה מה שמאפשר בעצם לצבע "להתגשם", השחור והלבן. זהו, לבינתיים אני בחקירה בעניין הזה ומזמן לא התרגשתי ככה ממשהו. מקווה ומאמינה שזה לא ישאר רק כאימון אלא יצא לפועל במלוא הדרו. מאמינה שבעזרת הציורים שמתבשלים בתוכי כרגע יהיה אפשר להבין את תיאוריית הצבעים של גתה באור חדש בלי צורך בקריאת ספרים של 400-800 עמודים. עכשיו זה לא כל כך ברור מה שכתבתי כאן, אבל אינני רוצה לפרט יותר מדי בינתיים. נכון לכרגע זה די והותר.
ממשיכה עם קימיה כי היא עולם ומלואו שאני נהנית לשוטט בו עד שאגלה עולם חדש.
תגובות
הוסף רשומת תגובה