לפחות / משחק אסוציאציות

לפחות זאת מילה שדנה לכף זכות, שמחפשת את נקודת האור.

 

וידוי: יש לי אוסף של גרביים מיוחדות וכולן באריזה ולא משומשות כלל. חוץ מזה יש לי גם אוסף של שאריות בעלי חיים- נשלים, שפמים, ציפורניים, פרווה, נוצות, קרניים, ביצים, גולגולות, שריון, כנפיים וכל שארית שבעצם תתגלגל לידיים שלי. חוץ מזה יש לי אוסף של ברווזי אמבטיה מארצות שונות בעולם, והתחלתי גם לאסוף בובות קטנות של חיות אבל הפסקתי כי זה לא אקולוגי ולא כלכלי. גם ברווזים זה לא אקולוגי ולא כלכלי אבל יש גבול לכל תעלול. נכון? אגב. באוסף של שאריות בעלי החיים יש גם שיערה אחת שלי, שצמחה יותר מתולתלת מכל האחרות אז תלשתי אותה ושמתי באלבום. אחת לתקופה צומחות לי שיערות כאלו. שיערות כוס על הראש. אני תולשת את כולן והן נעלמות לעוד איזה חצי שנה-שנה ואז שוב חוזרות. אני לא יודעת מה גורם להן לצמוח, אולי עודף זיוני שכל. אולי רעיון שמנסה לפרוץ החוצה ולא מצליח, וכל שנותר לו לעשות זה לדחוף חזק מבפנים עד כדי שהוא מגרה מאוד את הקרקפת וצומחות שיערות חדשות, מתפרצות כמו גייזרים, כמו לבה, ומרוב כוחות-אתר מרוכזים הן לא יכולות להכיל את עצמן ומתקרזלות. וכל זה רק בגלל רעיון. מוזר, אבל אין לי הסבר אחר. בעצם זה דומה להסבר של ברונו שולץ לגבי איך נוצרות קרניים, או להסבר של שטיינר לגבי איך נוצרים קשקשים. האם שיערות הן קרניים? אין שום סיכוי שהן קשקשים, אחרת בוכרים היו נראים כמו דגים.

 

מה עוד?

 

שבלונות. רפרנסים. העתקות. לא לסמוך על עצמי. פחד לטעות. אז מותר גם מזה וגם מזה והכל זה נדנדה בעצם, תנועה של מטוטלת. אבן חן. מאובן. יהלום בלתי מלוטש. כן.

אין לי עוד אוספים. לא כאלו שאני זוכרת עכשיו. אבל אני אוגרת הרבה דברים: בגדים ישנים, אצטרובלים ובלוטים וצדפים ושאר אוצרות מהטבע, קטורות, כלי נגינה משונים- בעיקר יש לי חיבה למשרוקיות וכלי נשיפה למרות שאני בכלל לא יודעת באמת לנגן. חברה שלי הביאה לי ליומולדת צדף שהוא משרוקית אז זה נכנס לשני אוספים בו זמנית. כביר!

 

מה עוד? דברים שכתבתי. דברים שכתבו לי. קופסאות סיגריות ססגוניות מרחבי העולם. כלי כתיבה מיוחדים. הא, אז כן יש לי עוד אוספים...

חוץ מלהיות אוגרת אני גם לוטרה וקפיברה וכף-רגל-עגל ושקנאי וסוריקטה ופעם מישהו אחד גם אמר שדוכיפת, אבל הוא מאושפז בבית משוגעים כבר כמה שנים אז אני לא יודעת.

 

כשאני במחזור אני רבה עם כולם ומשתמשת ביותר מדי סימני פיסוק ורוצה להעלים את עצמי כדי להמנע מהתנגשויות מיותרות. היום התכוננתי כל היום והסתגרתי כי חשבתי שהנה הנה הנה הוא בא. אבל הוא לא בא. כנראה שסתם רציתי להעלים את עצמי, או לריב עם כולם, או לעשות סצינה חסרת פשר, או לבכות, או להשתמש בהמון סימני פיסוק או להעלות צרות מהתת מודע המאביק שלי. לא מאביק כמו דבורה או ציפור או זבוב. מאביק כמו אוסף הברווזים שלי. כמו כוחות הרצון שלי. כמו הבלוג הזה.

 

ללא ספק אם הייתה לי אמבטיה הם היו מתקלחים יותר. לפחות הם לא לבד, מסודרים במרווחים שווים, מתבוללים להנאתם בממלכתי המשונמת. משופמת. מקורקרת. לא יודעת איך לתאר את ממלכתי. ממלכתי דתי. אבל לא יהודי או נוצרי או מוסלמי או חרא בסגנון הזה. דתי כמו אמונה. כמו תקווה. כמו אהבה. כל זה נתון לפרשנות בעצם, ואפילו אלוהים מתבלבל מזה. ראיתי. על זה אין עוררין ואין מקום לפרשנות. לפחות על זה.