שלוש שש שש אפס חמש

מה משאיר אותי כאן? ולאן כבר אוכל ללכת? לנהל חיים מזויפים במאה שערים? לגור באיגלו? לגור באוטו? אפילו להביא את עצמי למצב של לנהוג אני לא מסוגלת   דברים שמשאירים אותי בלימודים- המחשבה שזו הזדמנות, המחשבה על כל הקורסים הטובים שהיו לי וכמה למדתי. המחשבה על כך שלא הייתי לומדת את זה בשום מקום אחר. שזו הזדמנות שעלי לקחת. שהיא נהדרת וחד פעמית- המפגש דווקא עם המרצים האלו בזמן הזה. המחשבה על כך שעוד יהיו לי שנים לטייל בעולם, ויהיו לי שנים ליצור, ואולי זה דווקא טוב שהשכל שלי קצת יתפתח לפני כן. המחשבה על כך שכשאשב מתחת לעץ עם פייסל וישאלו אותי היי למה את מתבטלת מתחת לעץ? אני אגיד פאק איט תעזוב אותי יש לי תואר ראשון   יש את הסיפור המפורסם הזה על האיש שעבד כל החיים שלו כי היה לו חלום שהוא יוכל פשוט לרבוץ בחוף ולהשתזף ולא לעשות כלום, ואז הוא עבד כמו חמור ועשה מלא כסף והשיג כל מה שרצה ומאז השתזף כל יום בחוף והוא היה רואה שם איזה מישו כל הזמן..ושאל אותו יום אחד 'מה אתה עשית בשביל להיות כאן' וההוא אמר לו וואלה שום דבר פשוט לבשתי תחתונים ובאתי.... זה לא היה בדיוק ככה הסיפור אבל זה הרעיון......שתכ...

  איך מתמחרים דבר כזה? אם אני אכתוב 'איך מתמחרים חיים' אנשים יגידו לי שזה לא חיים, שזו רק אמנות, חומר... אבל ברגע שאני מסיימת להכין פיה, נכנסת בה רוח חיים... כך לפחות אני מרגישה... איך מתמחרים את רגעי המדיטציה? את המחשבה על בנאדם.. להרגיש את כל ישותו למרות שהוא רחוק ממני כמה וכמה קילומטרים...   כשמזמינים ממני פיה אני לא סתם יושבת ויוצרת. אני מדמיינת את האדם שביקש אותה. מדמיינת איזה צבעים יתמכו אותו, איזה דמות הוא צריך... יושבת ונכנסת למצב מדיטטיבי ככ שרוב הפעמים היצירה יוצאת דומה מעט לאדם שאליו היא מיועדת [בצורה הכללית- גפיים ארוכות או קצרות... איש גבוה או נמוך או שמן או רזה..ראש גדול או קטן..]  לפעמים אחרי שאני יוצרת למישהו פיה אני מרגישה שאני מכירה אותו טוב יותר.. ולפעמים מתחשק לי לשאול אותו 'היי, איך הרגשת היום בשעתיים האחרונות? תמכתי אותך, יצרתי עבורך, התפללתי בשבילך'...   איך מתמחרים את זה?   נניח ושמים את כל העניינים האלו בצד, אלו של הזמן שהולך על זה ועלות החומרים..... איך מתמחרים את הרגע שנולדת לעולם פיה קטנה שטעונה בכל התפילות שלי והאנרגיות עבור אדם מסוי...

  עושה לי מוזה גורמת לי לערער בדברים שחשבתי על עצמי קראתי לזה רגישות ליופי ואסתטיקה אבל אותך? אותך מתחשק לי לקחת הביתה ולא לשמור בארון- זכוכית כמו את כל האחרות אותך אני רוצה להפשיט ולצייר. ואז, כשאגיע לחלקים היפים באמת, ארצה להתקרב, ולבחון, ולשאול איך אלוהים תכנן אותך בצורה כ"כ מוצלחת. את החלקים האלו יהיה הכי קשה לצייר אאלץ לגעת, כדי להבין לעומק. וכשעינינו יפגשו, אני אטבע בשלך ואבלע את כולך בשלי, הכהות. מתי גבולות האמנות יפרצו, ולא אוכל עוד להשתמש בה כתירוץ לתשוקותי והזיותי? את אומרת "זה אדמה, כמוני. אדמה הולכת טוב עם מים" ואני רוצה להגיד לך שאני מים, אבל נוזלית מכדי לדבר.   ואולי זה הזמן להזכיר לקוראי, למרות שאין לי כאלו, שאת הדברים שאני כותבת בבלוג הזה יש לקחת בערבון מוגבל. שלא תסיקו מסקנות בטעות.. ובכל זאת, את הפונט בחרתי להקטין, ושורה אחת מהטקסט המקורי השמטתי. זו הייתה השורה שכתוב בה 'לא אתבייש' אולי בכל זאת אני קצת מתביישת  

  מכונסת משולשת משובשת מיוחדת מיוחמת מפונפנת מסונכרנת  מלובשת מסוקסת מטונפת משומשת מחושבת משוריינת מגורענת מסונוורת מכוערת מלומדת מנומסת מהורהרת מיוסרת משוננת מכוונת מטרה. מסורסת מפולגת מחוייכת משובבת לב. מחוסלת מבולבלת מפולפלת מסוגלת ליותר. משובטת משורבטת מכושפת מכונפת מסורבת מפורשת מקולקלת מקוללת מלוקקת מנוקנקת מנותקת מחוללת בחליל. מנוגנת מצויירת מכותבת מחוטבת מצורעת משוגעת משוסעת לגזרים.     מלנכולית מדממת מכורה מרחפת מלחשת לחשושים.         שעשועים בפוטושופ, אחרי שנים שלא-   עצוב   שמח       [המצולמת היא חברה טובה. תמונה ישנה שצולמה כאן בבית באיזה יום שקשקשנו אחת על השניה].

  אוסף מחשבות של לפני השינה-   לפני מספר ימים שחררתי את הציץ השמאלי שלי ממאסר של שמונה שנים. אני לא יודעת למה עד היום התעקשתי לשמור על הפירסינג המטריד הזה, שגרם לי בעיקר דאגות. אני לא יודעת מה הוא נתן לי. ביטחון? אולי מצאתי בו יופי? אבל למה? למה שאמצא יופי בדבר כזה? בדיוק מהסיבה שאנשים אוכלים חיות ומתמכרים לפייסבוק.. כי אנחנו מכורים למוות... הנטייה הטבעית של גוף פיזי היא להתכלות.. להרקב... אנחנו נמשכים לשם כמו מגנט.. והרוח החזקה מושכת לצד השני.. ואולי.. אולי בכלל זה קטע של עורבים כזה, כי זה נוצץ. אולי בגלל שזה מתכתי זה מזכיר לנו קידמה [קידמה? מה זה קידמה?].   קרו לי כל מני דברים משונים ומטלטלים בימים האחרונים. לפעמים כל מה שצריך זה לדבר עם איזה בנאדם שעשוי מחומר אחר, שיאפס אותי... אני מרגישה עכשיו כאב בפנים. ואני יודעת למה ואני רוצה ולא רוצה לכתוב על זה. זה קשור בזכרים, כמובן. נשבעת שהפעם לא עשיתי כלום. נשבעת שניסתי להיות הכי בסדר, לתת לצד הגבוה שלי להוביל אותי ולא לפעול מתוך שינה. אין דבר. עוד צלקת עוד שיעור. עלי לזכור שכשמדובר בצלקות- זה מתחיל מפצע שכואב אבל אחר כך הכאב...

  זדוני [אבל עם טיקה]   קורץ   היהודי המיוסר   נילס   תמונת פרופיל בולמיה? ג'ולי אחרי הסרת שדיים הכל לטובה ישראלי בהודו   פלגמט הצעקה סטיץ' ZzZzZz... אח שלו הפסימיסט קקות שאספתי במשך השנים. חלקן הלכו לאיבוד, חלקן נמחקו, נשמטו מהזיכרון [של המחשב, כמובן]. השינוי הזה שעברתי במהלך המסע- התחלתי להיות סלקטיבית בנוגע לחרא שאני מצלמת. פתאום יש חרא שלא מספיק טוב בשבילי, ולחלופין חרא נוצץ.

  האריה והסוריקטה   במדבר נמיב הרחוק והחם, הדיונות אדומות וגדולות והשמש בוערת כאש. לכאורה נראה המדבר שומם וללא נפש חיה, אך כשמביטים היטב מתחת לסלעים, או בחלקת צל שמטיל עץ שהצליח לשרוד את החום- מגלים התרחשויות וחיים. במדבר שקט מאוד. כל כך שקט, שבלילה- אפשר לשמוע את הכוכבים מתלחששים ביניהם, מבקשים מאבא ירח שישמור עליהם, שיאיר, כי הם קטנים ומפחדים מהחושך. אפשר לשמוע איך אבא ירח לוחש להם שאמנם הם קטנים, אך ביחד מאירים את כל השמיים כמו שבילי יהלומים הפרוסים על שמיכת אינסוף. מעטות החיות שבחרו במדבר להיות ביתם. רוב החיות מעדיפות יערות גשם, נחלים, ושדות פורחים. אחת לתקופה ניתן להבחין בשיירת גמלים עייפה פוסעת על החול הקודח, או במכרסמים שישנים בבוקר והולכים לעבודה בלילה כדי להתחמק מהחום הכבד... בין חיות המדבר, חיים להם גם להקת אריות מלכותיים ועצלנים, ושבט סוריקטות קטנות וחרוצות- ובדיוק בנקודה זו, שבין אריה עצלן וגאוותן, לבין סוריקטה עירנית וחרוצה, מתרחש סיפורינו...     השכם בבוקר, ביום קיצי וחם במיוחד, התעוררה לה אמא סוריקטה. כשכל השבט עוד היה שקוע בשינה עמוקה, הזדחלה הסוריקטה...

  התבקשתי לצייר ציור לטקסט הזה.. זה מה שיצא.. [רחוק מלהיות מושלם, אבל יחסית לכך שגירדתי את זה מעצמי ואין לי מושג בלצייר חיות ים, זה סבבה] וזה סתם משהו שצילמתי עם הפלאפון הבוקר, לפני שחתכתי את הפירות לארוחה.. שטותי אבל היה כיף היום אין פוסט עמוק בכייני וחופר. היו כאלה מספיק בתקופה האחרונה