פוסט מבולגן לאמיצים בלבד

מה משאיר אותי כאן?

ולאן כבר אוכל ללכת?

לנהל חיים מזויפים במאה שערים? לגור באיגלו? לגור באוטו?

אפילו להביא את עצמי למצב של לנהוג אני לא מסוגלת

 

דברים שמשאירים אותי בלימודים-

המחשבה שזו הזדמנות, המחשבה על כל הקורסים הטובים שהיו לי וכמה למדתי. המחשבה על כך שלא הייתי לומדת את זה בשום מקום אחר. שזו הזדמנות שעלי לקחת. שהיא נהדרת וחד פעמית- המפגש דווקא עם המרצים האלו בזמן הזה.

המחשבה על כך שעוד יהיו לי שנים לטייל בעולם, ויהיו לי שנים ליצור, ואולי זה דווקא טוב שהשכל שלי קצת יתפתח לפני כן.

המחשבה על כך שכשאשב מתחת לעץ עם פייסל וישאלו אותי היי למה את מתבטלת מתחת לעץ? אני אגיד פאק איט תעזוב אותי יש לי תואר ראשון

 

יש את הסיפור המפורסם הזה על האיש שעבד כל החיים שלו כי היה לו חלום שהוא יוכל פשוט לרבוץ בחוף ולהשתזף ולא לעשות כלום, ואז הוא עבד כמו חמור ועשה מלא כסף והשיג כל מה שרצה ומאז השתזף כל יום בחוף והוא היה רואה שם איזה מישו כל הזמן..ושאל אותו יום אחד 'מה אתה עשית בשביל להיות כאן' וההוא אמר לו וואלה שום דבר פשוט לבשתי תחתונים ובאתי....

זה לא היה בדיוק ככה הסיפור אבל זה הרעיון......שתכלס בשביל לשבת מתחת לעץ אני לא צריכה תואר ראשון ומה בכלל אכפת לי מה אני אגיד למי שישאל?

אולי זה המחשבה על מה שתמיד סיפרו לי, שיותר קל למצוא עבודה עם תואר ראשון.. ואז אני חושבת לעצמי אם יום אחד יכרתו כל העצים בעולם ולא יהיה לי עץ לשבת מתחתיו עם פייסל ואאלץ למצוא עבודה, אולי עדיף שיהיה לי תואר ראשון.....

ותכלס, יש משהו נכון בזה שמסתכלים על בנאדם אחרת כשיש לו תואר.... אני לא יודעת מה בדיוק חושבים עליו... מה משתנה.... אני מנסה לחשוב מה זה עושה לי בראש כשמישהו אומר לי 'יש לי תואר'...על חוכמה זה בטוח לא מעיד.... אולי על זה שיש לבנאדם כח להסתגל למסגרות שהן על הפרצוף.....

הכרתי הרבה אנשים מדהימים בחיים שלי, לחלק היה תואר, לחלק לא.... כנראה שזה לא באמת משנה......

 

הדברים שגורמים לי לרצות לעזוב את הלימודים-

זה גורם לי לשבת על המחשב הרבה יותר מדי [כתיבת עבודות זה שבועות על גבי שבועות..] וגם חייבים כל הזמן לעקוב אחרי המייל והאתר של המכללה..בקיצור זה תוקע אותי על המחשב ומקשה עלי להתנתק ממנו... [והייתי רוצה להתנתק ממנו כי זה עושה אותי חולה]...

הגוף שלי קורס- הגב והרגליים מהישיבה המרובה על הכסא.. והרגליים הרוסות מהעומס המטורף ביום יום..  העיניים מתנוונות מהמחשב... וגם לא נשאר לי זמן לצאת לטבע.. ולדאוג לבריאות שלי....

ואם כבר זמן- לא נשאר לי זמן לעצמי, אני מתחילה לפעול כמו רובוט, להיות ישנונית לגבי החלטות חשובות שאני אמורה לעשות... פשוט לא להיות עירנית במצבים שחשוב לשמור בהם על עירנות.... וזה מביא אותי למצבים רעים ופשוט הרס רציני...

חוסר הקשבה לעצמי, התרחקות מהשם [העומס של היום יום גורם לי לחיות באיזה מירוץ קשה ומתסכל ואני מוצאת את עצמי מתפללת פחות ופחות כי אני עסוקה בפשוט לשרוד..כל רגע הוא השרדות...]

ואפרופו השם.... סטודנט דתי לא היה שורד את המסלול שלנו..וזה משהו שאולי שווה שאני אעלה בפני המרצים... כששישי-שבת זה הימים היחידים שנשארים בשביל לעשות שיעורי בית... זה פשוט לא פייר... כל הרצון הגדול שיש לי לשנות כבר את האורח חיים שלי ואת כל ההרגלים הדפוקים...אני מרגישה שהלימודים תוקעים לי את זה...... (זה נשמע כמו תירוץ אבל זה אשכרה לא... זה באמת תוקע אותי)

הנפש והגוף שלי מגיעים בסוף השנה למצב כ"כ מוזנח, שלצערי בקיץ הזה אפילו לא נותרו לי כוחות לטיול. אאלץ לעבור אותו בנסיונות לרפא את כל מה שנהרס......

 

 

וזה לא שאני רוצה להתבטל..... אני פשוט חושבת שאיך שמקובל פה לחיות זה לא הדרך...ומה שכן נראה לי כמו הדרך אולי יראה למישהו אחר כאילו אני מתבטלת... אבל זו לא התבטלות..אני לא מחפשת להתבטל מתחת לעץ עם פייסל כל החיים שלי..

אני מחפשת לנשום אוויר צח, לאכול אוכל לא רעיל, אוכל בריא. אוכל שלא אצטרך לשלם עליו כסף [אני דורשת יותר מדי, הא?] אני רוצה שיפסיקו למספר אותי.....כל הזמן למספר.....

1.67, 46.5, 16.5, 30526...... מלא מספרים שמישהו טוען שהם אני. מה קרה כאן לעזאזל

אני רוצה לישון בנחת בלי לפחד, כשאהיה עייפה.. ולקום בשמחה כשאסיים לישון.. אני רוצה להפסיק לרצות כל הזמן שהזמן יעבור....... להפסיק לסמן איקסים על הלוח שנה....

אני רוצה ליצור, ואני רוצה מרחב נעים ליצור בו... אני רוצה ללמוד בקצב שלי, כל פעם מה שאבחר..

אני רוצה להרגיש בבית.... אם לא בתוך בית אז לפחות בתוך גופי........

המוות כך או כך יגיע, אין לי למה למהר..... כשיגיע הזמן זה יבוא. אני הבטחתי לא להתערב...

 

אמרתי לאח שלי 'אם אני אסע אני לא אחזור' וזה כאילו היה ברור לשנינו..... אולי אני רק מחפשת את התירוץ, את הטיימינג....בתור אחראית שעון והכל........

אם יש משהו שאני סקרנית לגביו, זה אם אי פעם אני אוריד את השעון.

אם אי פעם אצליח סוף סוף להפטר מהמשקפיים בכוחות עצמי. לעזאזל אורח החיים הנוכחי פשוט הורס אותי, פיזית.

 

אני חייבת לזכור מה טוב לי ומה לא. אני חייבת להגיד כשמשהו לא מתאים, ותמיד להשתדל להגיד את זה בנועם ולא כמו דינוזאור טורף.

 

 

התחלתי תהליך של שחרור גדול, אבל זה הולך מאוד לאט. שוב, הלימודים זה מה שעוצר אותי. יש לי עוד הרבה עבודות לכתוב אז אין לי ככ זמן לעבודה עם עצמי- ויש לי עבודה רבה...........

משחררת לאט לאט כל מני חפצים ששמרתי המון שנים... מכתבים.... ענפים שטויות........ אנשים...... אנשים שהייתי צריכה להעיף מהחיים שלי כבר מזמן, או בכלל לא לתת להם להכנס לי לחיים...... משחררת... משתדלת באהבה למרות שאין להמנע מזה- יש שם ככ הרבה כאב בדרך.....

ויש את החוות סוסים הזו שזה סתם עוד לקח... ונראה לי שמה שאני מבינה מכל הסיטואציה...זה שכנראה בשורה התחתונה אני יודעת הכי טוב מה טוב לי.... ומה מרפא אותי..

הבנתי שמה שאני צריכה עכשיו זה לא עוד מסגרת מסודרת להתמודדות עם שדים, כי יש לי כבר מספיק כאלו.... אני כל הזמן עסוקה בהתמודדות עם שדים.. ואם אני כבר מחפשת מסגרת מרפאת זה צריך להיות מקום שאני אוכל לנוח בו מהשדים וההתמודדות איתם..

לא יודעת מה אני חושבת על הטיפול וואטצו. זה עשה לי כלמני רגשות. אולי גם זה יותר מדי כרגע...... בינתיים השיאצו טוב לי. לפעמים עולות מחשבות גסות על למצוא לי איזה פסיכולוג טוב, אבל כל פעם מחדש יורד לי מזה.... כי זה עוד פעם... לצאת מהבית..ולדבר עם אנשים....

די אני צריכה חושך ושקט להרבה זמן.....קצת שבתאי קדמון... שזה מה שאהבתי בוואטצו- זה הזכיר לי קצת עולמות אחרים......השקט הזה היה מדהים...... וזה מזכיר לי שני דברים:

- שנה שעברה כתבתי עבודה על אישה עם כינים, ותוך כדי כתיבת העבודה גירדתי בראש ומצאתי כינה. השנה אני כותבת פרו סמינריון על פרנצ'סקו גויה, וכבר יומיים לא שומעת באוזן ימין. מה נסגר עם ההזדהות יתר הזאת?

- הבנתי על עצמי שאולי אני בכלל בנאדם שצריך לישון ביום ולהיות ער בלילה... פתאום חשבתי על זה שהפחד מהחושך אולי זה מה שגורם לי לא לישון.. שאני מרגישה לא בטוחה בלילה..כי כל השדים יוצאים..אז אני מעדיפה להשאר ערה בזמן הזה.. ואז ברגע שהציפורים מתחילות לצייץ והשמיים טיפה מתבהרים זה הרגע שאני מתמלאת בשלווה וכל החרדה יורדת ואני נרדמת כמו תינוק...

במהלך היום יש אור בחוץ אז אני מרגישה בטוחה ופשוט ישנה... וגם בלילה יותר קריר והצבעים פחות בוהקים שזה ממש עוזר לי..בימים כאלו שהכל כ"כ אינטנסיבי.......

 

דרך אגב, בטיפול וואטצו היה לי פלאשבק מגיל 14 שאיבדתי את ההכרה מתחת למים..... זה היה הזוי כי באותו הערב בכלל לא חשבתי על האירוע הזה ולא עלה בדעתי אפילו שזה יכול לצוף שם..חח לצוף תרתי משמע.....

 

זייהו מי שהצליח לקרוא את זה יש לו סיבולת של סוס

אני בעצמי לא טרחתי לקרוא ואין לי מושג מה כתוב כאן

לילה טוב ישראבלוג

 

 

 

זה משהו שחברה טובה הכינה לי לפני הטיול ללפלנד. קריקטורה נהדרת של עצמי, משוויצה בשמה