משל על האריה והסוריקטה
האריה והסוריקטה
במדבר נמיב הרחוק והחם, הדיונות אדומות וגדולות והשמש בוערת כאש. לכאורה נראה המדבר שומם וללא נפש חיה, אך כשמביטים היטב מתחת לסלעים, או בחלקת צל שמטיל עץ שהצליח לשרוד את החום- מגלים התרחשויות וחיים.
במדבר שקט מאוד. כל כך שקט, שבלילה- אפשר לשמוע את הכוכבים מתלחששים ביניהם, מבקשים מאבא ירח שישמור עליהם, שיאיר, כי הם קטנים ומפחדים מהחושך. אפשר לשמוע איך אבא ירח לוחש להם שאמנם הם קטנים, אך ביחד מאירים את כל השמיים כמו שבילי יהלומים הפרוסים על שמיכת אינסוף.
מעטות החיות שבחרו במדבר להיות ביתם. רוב החיות מעדיפות יערות גשם, נחלים, ושדות פורחים. אחת לתקופה ניתן להבחין בשיירת גמלים עייפה פוסעת על החול הקודח, או במכרסמים שישנים בבוקר והולכים לעבודה בלילה כדי להתחמק מהחום הכבד...
בין חיות המדבר, חיים להם גם להקת אריות מלכותיים ועצלנים, ושבט סוריקטות קטנות וחרוצות- ובדיוק בנקודה זו, שבין אריה עצלן וגאוותן, לבין סוריקטה עירנית וחרוצה, מתרחש סיפורינו...
השכם בבוקר, ביום קיצי וחם במיוחד, התעוררה לה אמא סוריקטה. כשכל השבט עוד היה שקוע בשינה עמוקה, הזדחלה הסוריקטה מחוץ למחילה וטיפסה על סלע גבוה. הציצה ימינה, הציצה שמאלה, וחשבה לעצמה: "השטח נראה שקט ורגוע, אלך ללקט אוכל לקטנטנים". העירה אמא סוריקטה את זנביאל, בנה הבכור, ואמרה לו כך: "זנביאל יקירי. אני יוצאת לאסוף אוכל לכל חברינו הסוריקטות. אני מבקשת ממך שתעמוד בפתח ביתנו ותשגיח שסכנה אינה אורבת לנו, בזמן שהשאר ישנים ומתחזקים. היום חם מאוד ויש לנו מחילות רבות לחפור. חשוב שינוחו היטב". זנביאל אהב את אימו מאוד, ומייד פנה לבצע בקשתה בשמחה.
אמא סוריקטה אחזה בידה סלסלה, ויצאה לאסוף מזון. זנביאל טיפס על סלע גבוה שעמד בקרבת מקום, והשקיף עליה עד שהתרחקה. השמש בערה מעל ראשו, והוא החל לשרוק שיר של חורף כדי לנסות לצנן את גופו. זנביאל אהב לשרוק תוך כדי שמירה, אך למרות זאת היה שומר נהדר, ותמיד שמר על ריכוז. בעודו מנגב זיעה ממצחו, שמע זנביאל צעדים מתקרבים. היה זה צליל מוכר- צליל כפותיו של המלך, האריה. זנביאל רצה לברוח ולהסתתר בביתו עם אחיו הקטנים, עם סבא וסבתא והדודים... אך האריה הבחין בו, והוא ידע שאת המלך אסור להרגיז, שהרי הוא חזק ונוטה להתקפי זעם. זנביאל היה פיקח מאוד, ונותר לעמוד במקומו זקוף מתמיד.
האריה הגיע אל פתח המערה, ושאג שאגה שהרעידה את כל גרגרי החול הקטנים והזהובים סביב. אפילו העכברים, שהיו שקועים בשינה עמוקה בשעה זו של היום, התעוררו והציצו מפתח חלון ביתם לבדוק מה מתרחש. "בוקר טוב זנביאל!" קרא המלך, קולו היה אדיש ומאיים בו בזמן. "בוקר טוב אדוני המלך", ענה זנביאל בקול צווחני אך בטוח בעצמו. "כיצד אוכל לעזור?" שאל.
"אתה? לעזור לי?" גיחך האריה. "איך אתה יכול לעזור לי? הרי אתם, סוריקטות, בגודל כף ידי. אל תצחיק אותי, שמרוב צחוק לא אבלע אותך בטעות." אמר האריה, ופנה לדרכו בהבעה מתנשאת.
זנביאל נשם לרווחה, כשראה את אימו מתקרבת בחזרה לביתם. "אוי, אמא, עייפתי מהשמירה, הגעת בדיוק בזמן" אמר לה. יחדיו הם העירו את שאר חברי השבט, וישבו לסעוד את המטעמים שאמא סוריקטה הביאה בסלה- תפוחים, ביצים, ותולעים קטנות.
כששבעו מהארוחה, יצא טלסקופוס, בן דוד של זנביאל, להמשיך בשמירה על ביתם. טלסקופוס התאפיין בעיניים שרואות למרחקים גם כשמשתוללות סופות חול הרסניות. טיפס טלסקופוס על הסלע הגדול, והחל סורק את השטח. העיף מבט לימין, ושוב לשמאל, ואז שוב לימין- ולפתע הבחין בדבר נורא: סופה של חולות ורוחות עזות מתקרבת אל המדבר.
מיהר טלסקופוס לקרוא אל בן דודו זנביאל, וכשהגיע, אמר לו כך: אני אלך להודיע לשאר חברי השבט על הסופה המתקרבת, ואתה, תלך להפיץ את הבשורה ברחבי המדבר, כדי שהנחשים, העקרבים והאריות יספיקו לתפוס מחסה. לא נותר לנו זמן רב עד הגיעה של הסופה".
טלסקופוס פנה אל פנים המערה. כל סוריקטות היו עסוקות בחפירת מחילות כהרגלן כשהודיע להן את הבשורה. זנביאל רץ בזריזות והודיע לכל שאר החיות לתפוס מחסה, אך כשהגיע אל האריות- הם היו שקועים בשינה עמוקה עמוקה. זנביאל ניסה למשוך בזנב המלך, לדגדג את אפו ולקרוא חזק באוזנו, אך דבר לא העיר אותו. נחש הממבה השחור הספיק לתפוס מחסה במחילת טרמיטים נטושה, העקרבים התחפרו עמוק עמוק באדמה, הסוריקטות היו מוגנות במחילות תת קרקעיות שבנו מבעוד מעד לימים קשים, ורק האריות ישנו ולא ידעו דבר על הסופה המתקרבת. רגעים אחדים לפני הגיעה של הסופה, נזכר זנביאל בדיונה גבוהה מאוד, שכשעומדים עליה וצועקים נשמע הד חזק מאוד שחוזר על עצמו שוב ושוב. זנביאל טיפס במהירות אל הדיונה, וצעק: "כל חיות המדבר שעדיין ישנות, נא להתעורר ולתפוס מחסה, סערה מתקרבת!"
קולו נשמע בהד אדיר, והנה המלך התמתח ופיהק פיהוק גדול, וכשפקח את עיניו הבחין בענן האבק העצום שמתקרב לעברם, תוך כדי שהוא שומע את קולו הצווחני של זנביאל מהדהד מראש הדיונה. כבר היה מאוחר מאוד והסופה הייתה קרובה. לאריות לא נותר זמן רב לתפוס מחסה.
"הלוואי והייתי מכיר יותר טוב את המדבר" חשב לעצמו המלך. "אני לא מכיר שום מקום שלהקת אריות שלמה תוכל להסתתר בו... אילו רק הייתי ישן פחות וחוקר את המדבר יותר. אילו היה לי כאן חבר שיוכל לעזור..."
המלך ידע שהסוריקטות מכירות את השטח מצוין, מאחר ועיניהן חדות והן ערניות ועסוקות בהתבוננות בשטח רוב שעות היום. מיהר האריה לרוץ אל זנביאל, ונדמה היה כי ענן החול והאבק רודף אחריו. "מהר! גלה לי איפה נוכל להתחבא!" ביקש, וקולו המלכותי רעד. זנביאל טוב הלב, שלח את המלך ולהקתו אל מערה סודית שאיתר טלסקופוס באחת השמירות, שם התחבאו האריות עד שחלפה הסופה.
לאחר שחלפה הסופה, הרגיש המלך שהוא חב תודה לסוריקטות, ומינה את זנביאל וטלסקופוס לשרי המלכות. מאותו יום, התאחדו השבטים וחיו בשמחה. יחד, אפילו סופת חול לא יכלה להפחידם.
כתבתי את זה בצורה מאולצת לחלוטין, קיבלתי במכללה משימה לכתוב משל לכיתה ב'...
אשמח לשמוע דעות.. [זה חמוד? זה גרוע? הייתם מספרים את זה לילד בכיתה ב' או שזה יהרוס לו את החיים לנצח?]
תגובות
הוסף רשומת תגובה