לא נגעו בי כבר יותר מחודש.
הייתי רוצה שיזיינו אותי.
בחודש האחרון התנשקנו אולי פעמיים.
אין לי למי להתקשר ואין לי למי לבכות ואני חותכת עם הסכין של הפימו, מתפללת לחטוף איזה זיהום.
מדמיינת איך אחרי שחתכתי אני מקשקשת על זה עם הטוש הגדול השחור, אחר כך מורחת על זה בוץ.
שום דבר כבר לא עושה לי את זה. גם לחתוך לא כלכך, אבל מרוב שהגעתי לייאוש ובדידות אידיוטית חזרתי
לדברים פתטיים.
אתמול סיפרתי לתומר על העיוותים החדשים. הפרצוף שלי הוא כמו ספירלה. כל פעם צד שמאל עולה למעלה
וימין יורד למעלה, זה קצת נראה כאילו יש לי עין עצלה פתאום, והגבות גם משתנות. זה נראה כאילו
הרגע ראיתי את הדבר הכי מפחיד בעולם. פרצוף מבועת כזה.
מזכיר לי את הפרצוף של זאת ששיחקה את אמילי בסרט "השדים של אמילי". בדיוק כשהיא רואה את כולם
נהיים כמו שטנים כאלה והיא מתחרפנת לגמרי ובורחת. ככה אני מרגישה, כמו שהיא הרגישה באותו רגע.
אני באמת מתחרפנת מרגע לרגע. אני מסוכנת, תיזהרו ממני. גם לעצמי אני מסוכנת. גם לפונצ'ה, לאמא, לאבא.
הידיים שלי קפואות ויש לי שריטה על המצח. חסרות רק עוד 2.
 
כולם עצובים למה היא ניסתה להתאבד ולא ביקשה עזרה, אבל כשאני פאקינג צורחת כולם אומרים לי לסתום ת'פה.
היייייייי הצילווווווו תעזרוווווווו ליייייייייי אניייייייי צריכהההההההה עזרהההההההההההההההה!!!!!!!!1111111
וכולם רואים חדשות ומבשלים אורז מלא והולכים למתחם הנוער ומגרדים ת'ביצים.
אני לבד לבד לבד ואין לי אף אחד