אני וטניה. טניה ואני.

 הייתה לי חברה.

הייתה לי חברה 5 שנים ואז רבנו בגלל הפרעות אכילה.

ואז אח שלה השתגע, ואז אחותי השתגעה.

יכולנו לעבור דברים ביחד.

ואנחנו? אנחנו תמיד היינו משוגעות, רק בשקט.

אותנו פשוט עדיין לא דחפו לחדר עם קירות לבנים.

והיא תמיד רצתה בטובתנו.

תמיד שאפה לבריאות ולאושר, וכשאני התחלתי לשאוף רק למוות, נמאס לה ורבנו.

אני בכלל לא טרחתי לנסות להשלים, כי אני אדישה וחולת נפש ולא היה אכפת לי מהעולם,

ועכשיו השתנתי אולי רק קצת, כי התחלתי להסתובב עם פולנים.

אז הפסקנו לדבר ואחרי חצי שנה טיילתי עם אחותי ברחוב ופגשנו אותה והיא אמרה שלום ואני לא יודעת אם זה היה לי או לאחותי.

ופתאום, אחרי עוד חצי שנה, היא מוסיפה אותי למסנג'ר.

 

את מוסיפה אותי למסנג'ר.

את אומרת לי שאת קוראת פה.

קבוע.

ואני? אני לא יודעת איך לאכול את זה. אחרי הכל, רבנו בגלל הפרעות אכילה.

מצד אחד זה קצת משמח, בכל זאת, איפשהו התגעגעתי.

יש בזה גם חלק מכעיס, שקראת פה והכל, ולא ידעתי,

אבל בתכלס אני כותבת דברים באינטרנט אז למה אני מצפה?

ואת אומרת לי שבעצם הבנת בשנה הזאת שאת שקועה בחרא הזה לא פחות ממני.
שאת מצטערת.

ואנחנו מדברות.

ואיך בביצפר והכל.

ואת עדיין עם כדורים ואיך פה ואיך שם.

וגם לה יש חבר וגם לי יש חבר ואני מזדיינת והיא לא ממש.

ושתינו מנסות לשרוד ומנסות ללמוד ומנסות להלחם במערכת העיכול שלנו.

ויכולנו לעבור דברים ביחד.

יכולנו לעבור דברים ביחד.

 

כל כך מוזר לי לדבר איתך.

כל כך מוזר.

גם יהיה לי קשה להגיד לך את הדברים האלה, ואני קצת רוצה, אז פה יותר קל.

 

זה די טוב בתכלס, ששלחת לי הודעה.

זה די טוב כי השארנו דברים פתוחים ודברים פתוחים זה לא בריא.

 

ואני מקווה שיהיה לך טוב, ואני מקווה שגם לי יהיה טוב.

אני לא יודעת מה יהיה אתנו עכשיו.

אם נמשיך לדבר במסנג'ר.

אולי אפילו ניפגש...

אולי נסע לת"א ביחד כמו פעם.

אולי זאת בכלל שיחה חד פעמית.

אולי תמשיכי לקרוא לי בבלוג ומדי פעם תגיבי תגובות כאלה סבבה, עם סמיילי מחבק בסוף...

אני לא יודעת. אני לא יודעת.

 

סתם רציתי להוציא.