כששני אנשים מופרעים נפגשים, זה הופך מהר מאוד לקרב.
כשלאחד מהם יש דימוי עצמי מאוד נמוך אז השני מנצח בקרב, ואז הראשון צריך לברוח,
כי אם לא אז הוא פשוט ישתגע.
בדרך כלל השני הזה, הוא אחד שלא משנה עד כמה הדבר שהוא יגיד יהיה טיפשי,
הוא עדיין יגרום לך להרגיש כאילו אתה הטיפש.
זה משהו... בטון דיבור שלו. במבט. בשפת גוף שלו... זה משהו מאיים.
 
והוא יכול להיות בן אדם מאוד מעניין, ואתה יכול לאהוב אותו, אבל זה פשוט לא ילך בינכם.
הוא פשוט גורם לך לרצות למות. תחושת השפל הזאת, שהוא מביא אליך בכל פעם שאתם נפגשים,
שוב, ושוב, ושוב...
 
ואתה מת להגיד לו את כל זה, אבל פשוט אין לך אומץ. ואם אתם מכירים הרבה זמן אז בטוח כבר רמזת
לו לא מעט על ההתנהגות המכאיבה שלו, אבל אצלו, זה פשוט בדם.
לא משנה כמה יעירו לו על זה, הוא לא יוכל לשנות את זה כי אין לו ראש פתוח בכלל בכלל למרות שהוא טוען
שהוא מלך הראשים הפתוחים.
 
הוא מהאנשים שאם משהו קורה לא כמו שהם רגילים ואוהבים, הם יקימו כ-זאת מהומה, שעדיף היה בכלל
להתאבד לפני שנפגשתם, כי המהומה הזאת עכשיו גורמת לך למות לחזור הביתה ולמות.
ובסוף אתה לא יכול יותר. פשוט לא יכול. אתה חוזר הביתה ובא לך להרביץ לו ולחתוך לו את הגוף ולזרוק אותו לים
של אלכוהול שישרוף לו חזק חזק...
וכשאתה פוגש אותו אתה לא מתנהג כרגיל. אתה לא מנסה למנוע את המהומות המטופשות שלו ולהיות הכלב שלו,
אתה פשוט עושה מה שבא לך, סוף סוף.
ואז הוא לא מבין. יושב בשקט ולא מבין. כמו טמבל.
 
ואם כולם היו מתייחסים לטיפוסים האלה כמו שהם מתייחסים לכולם, הם כבר מזמן לא היו קיימים.
הם היו מתאבדים כבר.
 
אלוהים ישמור, מזל שחזרתי הביתה.