והקיא הזה מוקדש לך, אהובי.

בסוף הוא לא יצא הביתה. כל כך רציתי את זה. כל כך רציתי אותו.

 

מחקתי את הפוסט, לא בא לי אותו פה. הוא מכאיב מדי.

סיפרתי הכל לדוב שלי (הוא בכלל לא שלי כבר, למען האמת.) ...

יכול להיות שסיפרתי לו את זה סתם לעורר דאגה או קינאה.

יכול להיות שסתם ניסיתי להרוג את עצמי בתת מודע כי כל כך כל כך כואב לי.

אני לא יודעת למה בדיוק.

 

היה לי לילה נוראי. איבדתי בגדים שנורא אהבתי, חברה, ואת השליטה על  עצמי.

 

לפחות:

נשארתי בחיים.

לא איבדתי את הפלאפון, את המצלמה, ואת הנעליים.

ולמדתי לקח.

 

גם לא צילמתי מלא תמונות, כמו שתכננתי.

יש רק תמונה אחת שצילמתי לפני שכל החרא התחיל.

 

זאת קימי עם החתול שלה.

אני כל כך אוהבת אותך, תפסיקי להיות ילדה אבודה. זה לא בריא.