מנקודת מבטו של תוכי.
הנה אבא בא לאכול את ארוחת הבוקר שלו, אולי אני אגיד לו עכשיו?
"אנ.. אנ.."
אני לא מצליח לדבר.
אני כל כך רוצה להגיד לו.
אני לא יכול ללכת סתם ככה!
אנסה שוב:
"אני הו.." ~צעקה.~ אוף! אני לא מצליח! ועכשיו הוא צריך לצאת לעבודה.
טוב, אולי מחר אני אצליח.. אחרי הכל, זה היה הבית שלי חמש שנים,
אני לא יכול ללכת בלי להיפרד.
בלילה אלך לישון מוקדם, מחר אני צריך להתעורר מוקדם בבוקר,
כדי שאני אספיק להיפרד מג'ן.
אוי! כבר 7:15 בבוקר! חייבים להעיר אותה!
אני יודע, אני אצעק!
שיט, זה לא עובד.
אני אצעק קצת יותר חזק, ואני גם אשרוק את השריקות שאני שורק רק כשאני ממש ממש רוצה משהו.
או! הנה! היא התעוררה! רגע.. מה היא אומרת?..
"פופאי רק 7 בבוקר! לך לישון..."
אמרה ושמה את הכרית על הראש כאילו כל מה שהיא רוצה בחיים זה לישון ולא אכפת לה יותר מכלום.
צעקתי עוד קצת, ואפילו התרוצצתי בכלוב מצד לצד בניסיון למשוך שוב את תשומת ליבה.
היא העיפה מבט לעברי.
אני אנסה בפעם האחרונה, אמרתי לעצמי.
הסתכלתי לה בעיניים, ניסיתי לדבר אליה דרך המבט.
אני מקווה שהיא הבינה.
מקווה שהיא הבינה שאני עייף מלהיות פה, ועייף מלנסות להסביר.
הלכתי לישון כמו שהיא בקשה.
הלכתי לישון ולא קמתי...
אז ככה זה היה, רק שהפעם ניסיתי להיכנס לתוך הראש שלו ולהבין למה ואיך.
היה קל להבין.
התנהגתי באטימות ובטמטום.
ואני כועסת.
ימים שלמים של בכי
תגובות
הוסף רשומת תגובה