סתם.

יום שלישי בלעדיו.
לא בבית ספר.
בבית.
חושבת, אולי ללכת לבית ספר זה בכלל בריחה?
אולי זה להתעלם מהבעיה, ולהתענות. ולהגדיל אותה.
כן ולא.
 
זה או להתמודד ולחיות עם הבעיה, או לטפל ולחיות בלעדיה.
אי אפשר במקביל, ובטח שאי אפשר רק להתמודד.
 
אני חושבת שהתשובה די ברורה.
ושבזבזתם זמן מהחיים שלי.
כל התקופה הזאת שכן הגעתי לבית ספר הייתה דבילית.
זה להתענות.
אם אני כבר צריכה להגיע לבית ספר, אז לפחות בלי העינוי הזה.
 
השיחות לא עוזרות.
לא מתחברת אליה. אין קליק.
לא כנה. מסכה. כמו שאבא מדבר עם חברים שלי. מחייך, משקר, ומטומטם.
עושה את המציאות יפה.
אולי לכתוב לה איך זה מרגיש?
 
זה לא משנה.
אני יודעת שזה יגמר ב"לכי לכי לבית ספר, את חייבת. אין כזה דבר הפסקה."
אבל סתם בשביל הקטע אני כן אנסה, שלא יגידו שאני רק חושבת ולא מבצעת.
וגם כדי לעשות עליהם ניסוי.
לראות עד כמה הם מסוגלים לטעות.
 
יש לי רגישות יתר לצלילים וטראנסים עושים לי התקפי חרדה.
 
"למה להחזיק מעמד? למה לעשות להם חיים קלים?
למה לא לתת לזעקה המתדפקת על שינייך להשתאג החוצה?"
 
 
ג'ן