שלוש שש שש אפס חמש

  שימבורסקה, שימבורסקה למה את לא עונה לי? כי אני מתה אז למה אני מדברת איתך? כי יש לי שם מצחיק אבל האם... זה מספיק? זה לא מספיק צריך יותר מה תרצי, אם כן? אם ארצה, אין זו אגדה חברים שלי החלימו בזכות האגדות זו רק צורת דיבור, יו נואו אני משוררת, יו נואו אגדה, לא אגדה, חלום, מציאות פלח רובד קצה החוט פשט רמז דרש סוד אל תדרשני לעת זקנה אמרה הנמלה העמלה ויצאה לנמל עם מזוודה חומה נושאת דרשה על הסיפון בחצאית פליסה מתנפנפת ומילותיה כמו השיר היפה בעולם כמו שירת מלאכים המלחים החתיכים בעיני עגל פעורות לששת רגליה "מבריקה את, נמלה, מבריקה את" הם אומרים ואז נקודת הברק על גופה השחרחר מתלקחת וקרן השמש מעברת אותה כמו פטריה טפילית חודרת דרכה ואנשי הרוח קוראים "זו מטאמורפוזה!" והזבוב שבקיר קורא למשוררת המתה הוא היחיד שיודע שאינו יודע וגם הוא בסוף משתין בקיר, כי איפה ישתין אם לא בקיר וריח הפרשותיו קורא לו לצאת ולא להיות יותר זבוב שבקיר לדעת לדעת לשחק את המשחק ולחזור לעת ערב להצטנף בקירו עם חבריו האנתרופולוגים שהרי ידוע שזבובי קיר הם למעשה אנתרופולוגים בפוטנציה יהלומים לא מלוטשים, חרמשים ל...

  התנועה הזו התחילה להזדחל אל חיי כבר לפני חודש בערך. כבר אז הרגשתי שהיא עצומה, ומאז היא רק ממשיכה לתפוח למימדים לא מוכרים. כבר כתבתי כאן פוסט לא מזמן ותהיתי מה חשבתי לעצמי אז, והרי זה היה כלום לעומת מה שעכשיו. המגמה הזו נמשכת בריבית דה ריבית של עולמות הנפש-רוח.   אני לא יודעת מה ולמה. פשוט לא יודעת, אבל התחושה היא ש- אם לא אגשים, אמות. פשוט ככה. עכשיו, זה לא נטו סביב הגשמה. אין לי איזה אגו טריפ להגשים ולקבל מחיאות כפיים (אולי קצת כן?). בכל אופן זה לא העניין. העניין האמיתי כאן הוא להפסיק לשנוא את עצמי, ולהתחיל להעריך את עצמי. לא מזמן, כשהמעסיקה שלי פתחה עלי את הג'ורה, הופתעתי כל כך מהתגובה של עצמי. נבהלתי מעוצמת ה"לא", שלא ידעתי בכלל שקיימת בי. אולי היא לרגע מזכירה את מה שהרגשתי כשאבא כמעט הרים יד על אמא בפעם השניה, והסתערתי כמו לביאה כדי לעצור אותו. אני לא יודעת למה כל פעם מחדש אני נזכרת באירועים האלו למרות שהיו זניחים מבחינה סטטיסטית, מספרית. בעולמי הרגשי הם השאירו חותם ונצרבו. בכל אופן, כששמתי גבול מול המעסיקה הזו והתפטרתי והשארתי אותה ללכת להזדיין ולמצוא פתרון לבד לבע...

  לרגע חשבתי למחוק מכאן את הפוסט הקודם, כי הוא היה יוצא דופן, רגע של שבירה, לכאורה לא מייצג, אבל למה לא בעצם? השבירות הן חלק מהמסע. בימים האחרונים מתבהר לי יותר ויותר כמה הדבר הכי חשוב זה הביחד של האנשים, והשמחה. אפילו הזאבים הבודדים ביותר לא יכולים להיות לבדם באמת. אולי הצורך שלהם במגע או בחברה הוא פחות אבל לא לגמרי נעלם. אני רואה סביבי אנשים במצוקה והקושי העיקרי שלהם שוב ושוב חוזר על עצמו: הלבד.   החבר הצייר הסכיזופרן מאוסטרליה, החבר.ה מאשדוד שחולמים לעשות פורנו ולברוח רחוק, חברה מפרדס חנה שבילתה תשעה חודשים עם שני ילדיה ללא קורת גג, כולם רוצים רק דבר אחד- להרגיש טיפ טיפה ביחד, כי זה בלתי אפשרי לבד.   כל חיי עשו בשבילי. ההורים שלי היו דוגמא ומופת לנתינה ואהבה ללא תנאי. ביניהם הם לא הצליחו והזוגיות שלהם נראתה על הפנים, הם אנשים קשים ולא חסרות להם התמודדויות משל עצמם, אבל בגידול הילדים הם פשוט עשו מעל ומעבר ונתנו בלי להתלבט. פשוט נתנו ואמרו כן לכל קריאה לעזרה. רק עכשיו, כשאני כבר קצת פחות במצוקה, אני יכולה סוף סוף לתת מעצמי גם, ואני מתפללת שלא אצטרך יותר לעסוק בחישובים הא...

פתאום חשבתי על זה שאני בנאדם בלי זהות ואידיאולוגיה בגלל שפשוט אין לי ביצים לעמוד בדעות של עצמי. זה מאד נחמד להחזיק דעה, אבל באמת לחיות לפיה זה כבר עניין אחר לגמרי, והרבה יותר קל פשוט לטעון שאין לי דעות מאשר אשכרה להחזיק בכאלו ולחיות לפיהן, במיוחד כשהן דעות לא פופולריות.   למשל- תמיד טענתי שלעבוד זה חרא ואני לא רוצה לעבוד, שבני האדם התבלבלו ובכלל אמורים לעבוד יומיים בשבוע ולנוח חמישה, לא הפוך כמו שהם עושים עכשיו. מגיל 24 הצהרתי שיוצאת לפנסיה, מעולם לא עבדתי יותר משלושה ימים בשבוע וגם זה בקושי. רק השנה שברתי את תקרת המשכורת הממוצעת של עצמי והצלחתי להכניס קצת יותר מארבע אלף, וגם זה בקומבינה כי אלוהים אוהב אותי.   אבל מה קורה פתאום? הנה איבדתי את עבודתי במפתיע והסתיימו הלימודים ואני אוכלת לעצמי את הראש כבר תקופה. הדכאון מכרסם כמו שכבר שכחתי שהוא מסוגל, מחשבות אובדניות אפילו, והדחף הזה מגיל הנעורים לשסע את ידי השמאלית מפעם. נזכרת איך הייתי יושבת על הידיים שלי רק כדי שלא יקפצו, לא יעשו את מה שאסור לעשות.   נזכרת איך רק לא מזמן כתבתי כאן בבלוג שכבר שכחתי בכלל מה זה דיכאון, שמפחד...