תחיית המתים
לרגע חשבתי למחוק מכאן את הפוסט הקודם, כי הוא היה יוצא דופן, רגע של שבירה, לכאורה לא מייצג, אבל למה לא בעצם? השבירות הן חלק מהמסע.
בימים האחרונים מתבהר לי יותר ויותר כמה הדבר הכי חשוב זה הביחד של האנשים, והשמחה. אפילו הזאבים הבודדים ביותר לא יכולים להיות לבדם באמת. אולי הצורך שלהם במגע או בחברה הוא פחות אבל לא לגמרי נעלם. אני רואה סביבי אנשים במצוקה והקושי העיקרי שלהם שוב ושוב חוזר על עצמו: הלבד.
החבר הצייר הסכיזופרן מאוסטרליה, החבר.ה מאשדוד שחולמים לעשות פורנו ולברוח רחוק, חברה מפרדס חנה שבילתה תשעה חודשים עם שני ילדיה ללא קורת גג, כולם רוצים רק דבר אחד- להרגיש טיפ טיפה ביחד, כי זה בלתי אפשרי לבד.
כל חיי עשו בשבילי. ההורים שלי היו דוגמא ומופת לנתינה ואהבה ללא תנאי. ביניהם הם לא הצליחו והזוגיות שלהם נראתה על הפנים, הם אנשים קשים ולא חסרות להם התמודדויות משל עצמם, אבל בגידול הילדים הם פשוט עשו מעל ומעבר ונתנו בלי להתלבט. פשוט נתנו ואמרו כן לכל קריאה לעזרה. רק עכשיו, כשאני כבר קצת פחות במצוקה, אני יכולה סוף סוף לתת מעצמי גם, ואני מתפללת שלא אצטרך יותר לעסוק בחישובים האנרגטיים האלו, ושארגיש שיש לי כל כך הרבה ממה לתת. אפילו שיש לי המון, הרבה פעמים אני עדיין מרגישה במצוקה הזו ובפער הזה שגורם לי לחשב מה וכמה אני נותנת, וכמה ישאר לי והאם אשאר מותשת בסוף.
אמא שלי התקשרה אלי קודם וביקשה שאקח את סבתא לבית חולים כי היא לא מרגישה טוב. אז נכון שכבר יומיים לא הייתי עם עצמי וזה משהו שאני זקוקה לו, ונכון שלקחתי את היום לאט ואפילו שאין לי משהו ממשי לעשות כן תכננתי קצת יוגה, קצת כתיבה, קצת מנוחה (גם זה בלו"ז, וזה חשוב), אבל אז חשבתי לעצמי, לעזאזל- האישה הזו, סבתא שלי, אולי היא תמות בעוד כמה ימים, מי יודע. אולי זה גם יקח כמה שנים אבל אולי גם לא... ואפילו אם היא בנאדם מעצבן, וקצת קרציה, ואפילו עם זה שאם לא הייתה סבתא שלי כנראה לא הייתי מוצאת חיבור אליה, אני אומרת לעצמי- האדם הזה, האישה הזו, עוד מעט מסיימת את מסע חייה, ולעזאזל אין מי שיקח אותה לבית החולים.
מה כבר יותר חשוב יש לי לעשות? אז אשב בבית ואטייל במרחבי התודעה החביבים/ארורים שלי? ואולי משהו יתחדש אבל אולי גם סתם אלך סביב הזנב של עצמי... ובכל זאת, הרי תמיד אמרתי שחשוב ללוות אנשים למותם בדיוק כמו שחשוב ללוות אנשים בבואם לעולם, והרי שולחים את כל הילדים לגני ילדים, ומקבלות אותם גננות שמנמנות עם לב רחב ואהבה אין סופית, שרות להם שירים, מראות להם את העולם, ולמה באותה מידה אין ליווי לבבי כל כך לזקנים שנמצאים בדרך החוצה מהעולם הזה? לא רק שזה לא פייר, זה גם לוקה בחסר. כי זה חסר. ללכת מכאן זה לא קל. לחיות כמעט פאקינג מאה שנה, לעבור מלחמות ואת כל הזיות העולם, להביא ילדים ונכדים ונינים, ואז להרגיש רע בבית שלך לבד ואין מי שיקח אותך לבית החולים. אין מי שיתן לך יד ויסתכל לך בעיניים וישתוק בעיניים נוצצות והבנה שאין פשוט מספיק מילים לתאר את המסע הזה, ואת העובדה שהוא עומד להסתיים. כל זה נכון אגב, לא רק לגבי זקנים, אלא גם לגבי מתמודדי נפש שמתים ונולדים כל שני וחמישי, ובאופן כללי כלפי כל אדם בבדידותו.
בקיצור התקשרתי לאמא שלי ואמרתי לה שבסדר, אקח את סבתא. עשיתי מהר את היוגה/ מדיטציה שלי, התפללתי על כל הלבבות העצובים ודיברתי עם חבריי הבודדים, והתיישבתי לכתוב בחטף כדי להספיק גם לאכול ולראות טלנובלה. מתפללת לאלוהים- תעשה אותי טובה יותר. תן לי לתת. זה לא באמת עולה לי, להרים טלפון לאיזה חמישה אנשים בחודש ולשאול מה שלומם...
ואז אני חושבת לעצמי, מה הפחד הגדול שלי מלהתחיל לטפל כבר? הרי אני עושה את זה. אני עושה את זה שנים לא רק ביני לבין עצמי אלא גם עם חבריי ושאר אהוביי. נכון שזה מאד שונה להיות חברה לעומת להיות מטפלת (ואחרי שלמדתי מקצוע טיפולי התחלתי גם להצליח לשים את האצבע על ההבדלים), אבל עדיין, התמודדתי ונפגשתי בחיי עם אנשים במצבים מאד מאד קשים. האנשים הקרובים אלי ביותר התמודדו עם אובדנות, אשפוזים (חלקם בכפייה), פסיכוזות, היו חסרי בית ועברו זוועות, ואני אומרת לעצמי שאטפל רק בילדים, כי זה קל יותר, כי לא ביכולתי או משהו לפגוש את "המפלצות הגדולות באמת"... אבל זה לא נכון. כבר פגשתי אותן מזמן, גם בתוכי וגם בסביבה הקרובה. בכל מקרה אני רוצה לטפל בילדים כי אני מרגישה שזה המרחב שאני טובה בו במיוחד, אבל עדיין, אני רוצה להזכיר לעצמי שאני מסוגלת גם לטפל באוכלוסיות נוספות.
יש ידע שאני מרגישה שחסר לי, ללא ספק. בעיקר ידע שקשור לעולם הזה, לבירוקרטיות, לאפשרויות טיפול שונות (מה בתי חולים מציעים, מה מציעה הקופ"ח וכל מני שיט כזה). אני מרגישה שבאינטואיציה ובלב אני יותר שם מאשר בעולמות הפרקטיים יותר, ושמה הפערים שאני צריכה להשלים ולהתחזק בהם. כשאני אצטרך לעשות אינטייק ולראיין הורים, שמה כנראה יהיה האתגר שלי, ולא מול הילד שמשתף אותי באיזו זוועה.
אחרי שהודעתי לאימי שזה בסדר, ואני אקח את סבתא לבית החולים, כמובן שהדבר הצפוי קרה והיא אמרה שהכל כבר הסתדר. כל כך הרבה פעמים אני מרגישה שמספיקה התנועה הפנימית, ההסכמה, וזהו, לא צריך אפילו לעבור את השיעורים והתלאות במציאות עצמה. רק להסכים. רק להיות בנכונות לגדול.
עוד דברים חשובים שעלו בימים האחרונים:
* החשיבות של להיות מטפלת טובה קודם כל בעבור עצמי, וכשאני עוברת משבר לנסות להסתכל על זה כאילו אני מטופלת שלי, ולשאול את עצמי מה הייתי אומרת, מייעצת או עושה.
* המחשבה על כך שההתמוטטות האחרונה לא הגיעה סתם, אלא הייתה סוג של ניסיון של התת מודע שלי, שוב, להמנע מלגדול. כאילו, שניה לפני שאני עושה צעד סופר משמעותי בעבורי ומוציאה עוסק פטור ומסכימה בפעם הראשונה גם להתפרנס מהמתנות שאלוהים העניק לי, ולא רק לעשות את זה באנדרגראונד ולהרגיש לא ראויה, וכמובן שאנסה לחבל בזה, פתאום למות ככה באופן לא צפוי שניה לפני. חוצמיזה אולי גם רציתי בתוך תוכי לשמור על חמלה כלפי מי שהעולם הרגשי שלו הוא חור שחור. תזכורת לעצמי- לא חייבים לחוות הכל על בשרך. מאמינה שהסשן האחרון יספיק להרבה זמן. מקווה שלתמיד.
* חזרתי שוב לתרגל תרגילי עיניים. היו לי מחשבות מעניינות בנושא. בקצרה: לאנשים שאינם לקויי ראייה יש שני מצבים- לראות, ולא לראות (לעצום עיניים), כמו מתג של ON-OFF. לאנשים שהם כן לקויי ראייה יש עוד מצב ביניים- לראות, אבל חלקית. כלומר- אני יכולה לראות טוב עם משקפיים, לראות מטושטש בלי משקפיים, או לעצום עיניים ולא לראות בכלל. מאד התרגלתי לזה כי כל החיים אני ככה, ושאלתי את עצמי על מה אוותר, אם נניח לא אהיה לקוית ראייה יותר. מה בעצם מאפשר לי מצב הביניים הזה? אולי זה נשמע הזוי לחלוטין אבל אני לא הראשונה שמתארת חוויה דומה. אני מרגישה שברגע שאני מסירה את המשקפיים נפתחת לי העין השלישית. אני חווה פתאום את כל הקיום כאילו הייתי אדם אחר. החוויה שלי הרבה יותר פנימית, רוחנית, גבוהה, אבל לא מנותקת בקטע היפי מעצבן. להפך, זה מאד מחובר למה שכן קיים כי שאר החושים מיד מתחדדים כדי לפצות, וגם חוש הטלפתיה לצורך העניין, או החישה האנרגטית של האדם שמולי, כשאני למשל לא יכולה לראות את הבעות הפנים שלו. אני הרבה יותר נוכחת בדקויות, בטון, בתנועה, באופן בו העצים מתנועעים, והשמש חודרת מבין העלים. כל הצורות נהיות מופשטות יותר, כל אור הוא כדור גדול וביחד זה יוצר תבנית שלא להאמין פשוט. מעין כוורת דבורים ענקית שהיא היקום. לפעמים זה גם מאפשר בריחה מאינטימיות, למשל במיניות. מאד נח להסיר משקפיים כי אז אני לא באמת צריכה לפגוש את המבט של אהובי, כי אני בכלל לא רואה אותו, אז מצד אחד אני יכולה להתחבר לגוף מאד בקלות, מצד שני להתנתק מהאחר גם. יש לזה כל מני מורכבויות מסקרנות ואני חוקרת מה יש בזה ומה אין בזה לקראת הפרידה מהמשקפיים שאולי אי פעם תבוא.
*רוצה להגיד תודה לחברה שרוצה לעוף מהארץ הזו והרגשתי שדרכה עשיתי תיקון מסוים ליחסים עם אן, כשסוף סוף הרגשתי לעומק מה זה אומר בעבור מישהו לעבור מכאן, ולמה אולי זה כן יכול להרגיש גורלי ומספיק חשוב עבור בנאדם מסוים, ולמה לפעמים להאשים את כל העולם ואשתו, את "המערכת", זה אולי כן במקום, ועדיין, שמחה שגם נשארתי מחוברת לעצמי ואיפה שאני במסע הזה, לזה שאני *לא* רוצה לעזוב כאן, בוחרת שלא להסתכל על התמונה הגדולה, על הפוליטיקה, על איפה המערכת טועה ועושה עוולות... אי אפשר לנתק פרט מחברה, ועדיין, אני אישית מרגישה שהמסע שלי הוא קודם כל מול עצמי, ויש לי הרבה דברים לעבוד עליהם ביני לבין עצמי לפני שאאשים את המדינה במצבי. זהו. לא רוצה לדבר בשם אחרים אבל זו בחירתי. סליחה לאן שבזמנו זילזלתי בה וגם קניתי את הלונג שהיא רצתה. אן, אם אי פעם תקראי את זה, תקחי את הלונג המזדיין ותסלחי לי.
*הלוואי והיה לי תקציב וכוח אין סופי להפעיל ניידת חירום למתמודדי נפש, לבוא להקשיב להם, להכין להם אוכל או לעזור בבירוקרטיה או ניקיון או כל דבר שצריך. אולי אי פעם. עוד אחד מרעיונותיי המקסימים שנשארים במגירה.
*אמרתי אתמול לאהובי שהוא הבנאדם הראשון שאני מכירה מקרוב שאיננו מתמודד נפש, אחרי שסיפרתי לו על איזה חברה נוספת שלי, והוא שאל אם כל המכרים שלי דפוקים בראש. זו הייתה שיחה ברוח טובה, אבל גם משונה. באמת שזה חדש לי לפגוש בנאדם שנפשו לא מטלטלת אותו בכאלו עוצמות. נחמד דווקא, אבל גם מביא אתגרים משלו כי לוקח לשנינו זמן לקלוט מה זה אומר להיות בצד השני. חוץ מזה בגזרת הזוגיות הייתה התקרבות טובה אחרי השיחה האמיצה שעשיתי. אני מאד גאה בעצמי על איך שמצליחה להביא את עצמי בזוגיות הזו ולדבר גם על מה שקשה. הוא לא עונה במילים אבל כן במעשים. בסדר. כנראה גם הוא על הרצף (או פשוט גברי מאד).
שמה כאן שיר של פינק, שמסמלת בעבורי תופעה רחבה יותר של "רגל פה רגל שם". פינק, גוון סטפני, אבריל לאבין.. החבורה החביבה של הפריקיות של אז שהיו באמ טי וי והביאו משהו טיפה אחר. הן עדיין היו כוסיות בלונדיניות אבל גם שמרו על הקול הייחודי והסטייל האישי. זה מזכיר לי למשל גם אנשים עם דעות מאד חתרניות ששורדים את האקדמיה ומצליחים לעגן את המחשבות הפרועות שלהם תחת מחקרים והוכחות. הוכחות זה דבר בזוי, אבל אנשים אוהבים לאונן על זה. בגלל זה אני אוהבת את פינק. זהו
בימים האחרונים מתבהר לי יותר ויותר כמה הדבר הכי חשוב זה הביחד של האנשים, והשמחה. אפילו הזאבים הבודדים ביותר לא יכולים להיות לבדם באמת. אולי הצורך שלהם במגע או בחברה הוא פחות אבל לא לגמרי נעלם. אני רואה סביבי אנשים במצוקה והקושי העיקרי שלהם שוב ושוב חוזר על עצמו: הלבד.
החבר הצייר הסכיזופרן מאוסטרליה, החבר.ה מאשדוד שחולמים לעשות פורנו ולברוח רחוק, חברה מפרדס חנה שבילתה תשעה חודשים עם שני ילדיה ללא קורת גג, כולם רוצים רק דבר אחד- להרגיש טיפ טיפה ביחד, כי זה בלתי אפשרי לבד.
כל חיי עשו בשבילי. ההורים שלי היו דוגמא ומופת לנתינה ואהבה ללא תנאי. ביניהם הם לא הצליחו והזוגיות שלהם נראתה על הפנים, הם אנשים קשים ולא חסרות להם התמודדויות משל עצמם, אבל בגידול הילדים הם פשוט עשו מעל ומעבר ונתנו בלי להתלבט. פשוט נתנו ואמרו כן לכל קריאה לעזרה. רק עכשיו, כשאני כבר קצת פחות במצוקה, אני יכולה סוף סוף לתת מעצמי גם, ואני מתפללת שלא אצטרך יותר לעסוק בחישובים האנרגטיים האלו, ושארגיש שיש לי כל כך הרבה ממה לתת. אפילו שיש לי המון, הרבה פעמים אני עדיין מרגישה במצוקה הזו ובפער הזה שגורם לי לחשב מה וכמה אני נותנת, וכמה ישאר לי והאם אשאר מותשת בסוף.
אמא שלי התקשרה אלי קודם וביקשה שאקח את סבתא לבית חולים כי היא לא מרגישה טוב. אז נכון שכבר יומיים לא הייתי עם עצמי וזה משהו שאני זקוקה לו, ונכון שלקחתי את היום לאט ואפילו שאין לי משהו ממשי לעשות כן תכננתי קצת יוגה, קצת כתיבה, קצת מנוחה (גם זה בלו"ז, וזה חשוב), אבל אז חשבתי לעצמי, לעזאזל- האישה הזו, סבתא שלי, אולי היא תמות בעוד כמה ימים, מי יודע. אולי זה גם יקח כמה שנים אבל אולי גם לא... ואפילו אם היא בנאדם מעצבן, וקצת קרציה, ואפילו עם זה שאם לא הייתה סבתא שלי כנראה לא הייתי מוצאת חיבור אליה, אני אומרת לעצמי- האדם הזה, האישה הזו, עוד מעט מסיימת את מסע חייה, ולעזאזל אין מי שיקח אותה לבית החולים.
מה כבר יותר חשוב יש לי לעשות? אז אשב בבית ואטייל במרחבי התודעה החביבים/ארורים שלי? ואולי משהו יתחדש אבל אולי גם סתם אלך סביב הזנב של עצמי... ובכל זאת, הרי תמיד אמרתי שחשוב ללוות אנשים למותם בדיוק כמו שחשוב ללוות אנשים בבואם לעולם, והרי שולחים את כל הילדים לגני ילדים, ומקבלות אותם גננות שמנמנות עם לב רחב ואהבה אין סופית, שרות להם שירים, מראות להם את העולם, ולמה באותה מידה אין ליווי לבבי כל כך לזקנים שנמצאים בדרך החוצה מהעולם הזה? לא רק שזה לא פייר, זה גם לוקה בחסר. כי זה חסר. ללכת מכאן זה לא קל. לחיות כמעט פאקינג מאה שנה, לעבור מלחמות ואת כל הזיות העולם, להביא ילדים ונכדים ונינים, ואז להרגיש רע בבית שלך לבד ואין מי שיקח אותך לבית החולים. אין מי שיתן לך יד ויסתכל לך בעיניים וישתוק בעיניים נוצצות והבנה שאין פשוט מספיק מילים לתאר את המסע הזה, ואת העובדה שהוא עומד להסתיים. כל זה נכון אגב, לא רק לגבי זקנים, אלא גם לגבי מתמודדי נפש שמתים ונולדים כל שני וחמישי, ובאופן כללי כלפי כל אדם בבדידותו.
בקיצור התקשרתי לאמא שלי ואמרתי לה שבסדר, אקח את סבתא. עשיתי מהר את היוגה/ מדיטציה שלי, התפללתי על כל הלבבות העצובים ודיברתי עם חבריי הבודדים, והתיישבתי לכתוב בחטף כדי להספיק גם לאכול ולראות טלנובלה. מתפללת לאלוהים- תעשה אותי טובה יותר. תן לי לתת. זה לא באמת עולה לי, להרים טלפון לאיזה חמישה אנשים בחודש ולשאול מה שלומם...
ואז אני חושבת לעצמי, מה הפחד הגדול שלי מלהתחיל לטפל כבר? הרי אני עושה את זה. אני עושה את זה שנים לא רק ביני לבין עצמי אלא גם עם חבריי ושאר אהוביי. נכון שזה מאד שונה להיות חברה לעומת להיות מטפלת (ואחרי שלמדתי מקצוע טיפולי התחלתי גם להצליח לשים את האצבע על ההבדלים), אבל עדיין, התמודדתי ונפגשתי בחיי עם אנשים במצבים מאד מאד קשים. האנשים הקרובים אלי ביותר התמודדו עם אובדנות, אשפוזים (חלקם בכפייה), פסיכוזות, היו חסרי בית ועברו זוועות, ואני אומרת לעצמי שאטפל רק בילדים, כי זה קל יותר, כי לא ביכולתי או משהו לפגוש את "המפלצות הגדולות באמת"... אבל זה לא נכון. כבר פגשתי אותן מזמן, גם בתוכי וגם בסביבה הקרובה. בכל מקרה אני רוצה לטפל בילדים כי אני מרגישה שזה המרחב שאני טובה בו במיוחד, אבל עדיין, אני רוצה להזכיר לעצמי שאני מסוגלת גם לטפל באוכלוסיות נוספות.
יש ידע שאני מרגישה שחסר לי, ללא ספק. בעיקר ידע שקשור לעולם הזה, לבירוקרטיות, לאפשרויות טיפול שונות (מה בתי חולים מציעים, מה מציעה הקופ"ח וכל מני שיט כזה). אני מרגישה שבאינטואיציה ובלב אני יותר שם מאשר בעולמות הפרקטיים יותר, ושמה הפערים שאני צריכה להשלים ולהתחזק בהם. כשאני אצטרך לעשות אינטייק ולראיין הורים, שמה כנראה יהיה האתגר שלי, ולא מול הילד שמשתף אותי באיזו זוועה.
אחרי שהודעתי לאימי שזה בסדר, ואני אקח את סבתא לבית החולים, כמובן שהדבר הצפוי קרה והיא אמרה שהכל כבר הסתדר. כל כך הרבה פעמים אני מרגישה שמספיקה התנועה הפנימית, ההסכמה, וזהו, לא צריך אפילו לעבור את השיעורים והתלאות במציאות עצמה. רק להסכים. רק להיות בנכונות לגדול.
עוד דברים חשובים שעלו בימים האחרונים:
* החשיבות של להיות מטפלת טובה קודם כל בעבור עצמי, וכשאני עוברת משבר לנסות להסתכל על זה כאילו אני מטופלת שלי, ולשאול את עצמי מה הייתי אומרת, מייעצת או עושה.
* המחשבה על כך שההתמוטטות האחרונה לא הגיעה סתם, אלא הייתה סוג של ניסיון של התת מודע שלי, שוב, להמנע מלגדול. כאילו, שניה לפני שאני עושה צעד סופר משמעותי בעבורי ומוציאה עוסק פטור ומסכימה בפעם הראשונה גם להתפרנס מהמתנות שאלוהים העניק לי, ולא רק לעשות את זה באנדרגראונד ולהרגיש לא ראויה, וכמובן שאנסה לחבל בזה, פתאום למות ככה באופן לא צפוי שניה לפני. חוצמיזה אולי גם רציתי בתוך תוכי לשמור על חמלה כלפי מי שהעולם הרגשי שלו הוא חור שחור. תזכורת לעצמי- לא חייבים לחוות הכל על בשרך. מאמינה שהסשן האחרון יספיק להרבה זמן. מקווה שלתמיד.
* חזרתי שוב לתרגל תרגילי עיניים. היו לי מחשבות מעניינות בנושא. בקצרה: לאנשים שאינם לקויי ראייה יש שני מצבים- לראות, ולא לראות (לעצום עיניים), כמו מתג של ON-OFF. לאנשים שהם כן לקויי ראייה יש עוד מצב ביניים- לראות, אבל חלקית. כלומר- אני יכולה לראות טוב עם משקפיים, לראות מטושטש בלי משקפיים, או לעצום עיניים ולא לראות בכלל. מאד התרגלתי לזה כי כל החיים אני ככה, ושאלתי את עצמי על מה אוותר, אם נניח לא אהיה לקוית ראייה יותר. מה בעצם מאפשר לי מצב הביניים הזה? אולי זה נשמע הזוי לחלוטין אבל אני לא הראשונה שמתארת חוויה דומה. אני מרגישה שברגע שאני מסירה את המשקפיים נפתחת לי העין השלישית. אני חווה פתאום את כל הקיום כאילו הייתי אדם אחר. החוויה שלי הרבה יותר פנימית, רוחנית, גבוהה, אבל לא מנותקת בקטע היפי מעצבן. להפך, זה מאד מחובר למה שכן קיים כי שאר החושים מיד מתחדדים כדי לפצות, וגם חוש הטלפתיה לצורך העניין, או החישה האנרגטית של האדם שמולי, כשאני למשל לא יכולה לראות את הבעות הפנים שלו. אני הרבה יותר נוכחת בדקויות, בטון, בתנועה, באופן בו העצים מתנועעים, והשמש חודרת מבין העלים. כל הצורות נהיות מופשטות יותר, כל אור הוא כדור גדול וביחד זה יוצר תבנית שלא להאמין פשוט. מעין כוורת דבורים ענקית שהיא היקום. לפעמים זה גם מאפשר בריחה מאינטימיות, למשל במיניות. מאד נח להסיר משקפיים כי אז אני לא באמת צריכה לפגוש את המבט של אהובי, כי אני בכלל לא רואה אותו, אז מצד אחד אני יכולה להתחבר לגוף מאד בקלות, מצד שני להתנתק מהאחר גם. יש לזה כל מני מורכבויות מסקרנות ואני חוקרת מה יש בזה ומה אין בזה לקראת הפרידה מהמשקפיים שאולי אי פעם תבוא.
*רוצה להגיד תודה לחברה שרוצה לעוף מהארץ הזו והרגשתי שדרכה עשיתי תיקון מסוים ליחסים עם אן, כשסוף סוף הרגשתי לעומק מה זה אומר בעבור מישהו לעבור מכאן, ולמה אולי זה כן יכול להרגיש גורלי ומספיק חשוב עבור בנאדם מסוים, ולמה לפעמים להאשים את כל העולם ואשתו, את "המערכת", זה אולי כן במקום, ועדיין, שמחה שגם נשארתי מחוברת לעצמי ואיפה שאני במסע הזה, לזה שאני *לא* רוצה לעזוב כאן, בוחרת שלא להסתכל על התמונה הגדולה, על הפוליטיקה, על איפה המערכת טועה ועושה עוולות... אי אפשר לנתק פרט מחברה, ועדיין, אני אישית מרגישה שהמסע שלי הוא קודם כל מול עצמי, ויש לי הרבה דברים לעבוד עליהם ביני לבין עצמי לפני שאאשים את המדינה במצבי. זהו. לא רוצה לדבר בשם אחרים אבל זו בחירתי. סליחה לאן שבזמנו זילזלתי בה וגם קניתי את הלונג שהיא רצתה. אן, אם אי פעם תקראי את זה, תקחי את הלונג המזדיין ותסלחי לי.
*הלוואי והיה לי תקציב וכוח אין סופי להפעיל ניידת חירום למתמודדי נפש, לבוא להקשיב להם, להכין להם אוכל או לעזור בבירוקרטיה או ניקיון או כל דבר שצריך. אולי אי פעם. עוד אחד מרעיונותיי המקסימים שנשארים במגירה.
*אמרתי אתמול לאהובי שהוא הבנאדם הראשון שאני מכירה מקרוב שאיננו מתמודד נפש, אחרי שסיפרתי לו על איזה חברה נוספת שלי, והוא שאל אם כל המכרים שלי דפוקים בראש. זו הייתה שיחה ברוח טובה, אבל גם משונה. באמת שזה חדש לי לפגוש בנאדם שנפשו לא מטלטלת אותו בכאלו עוצמות. נחמד דווקא, אבל גם מביא אתגרים משלו כי לוקח לשנינו זמן לקלוט מה זה אומר להיות בצד השני. חוץ מזה בגזרת הזוגיות הייתה התקרבות טובה אחרי השיחה האמיצה שעשיתי. אני מאד גאה בעצמי על איך שמצליחה להביא את עצמי בזוגיות הזו ולדבר גם על מה שקשה. הוא לא עונה במילים אבל כן במעשים. בסדר. כנראה גם הוא על הרצף (או פשוט גברי מאד).
שמה כאן שיר של פינק, שמסמלת בעבורי תופעה רחבה יותר של "רגל פה רגל שם". פינק, גוון סטפני, אבריל לאבין.. החבורה החביבה של הפריקיות של אז שהיו באמ טי וי והביאו משהו טיפה אחר. הן עדיין היו כוסיות בלונדיניות אבל גם שמרו על הקול הייחודי והסטייל האישי. זה מזכיר לי למשל גם אנשים עם דעות מאד חתרניות ששורדים את האקדמיה ומצליחים לעגן את המחשבות הפרועות שלהם תחת מחקרים והוכחות. הוכחות זה דבר בזוי, אבל אנשים אוהבים לאונן על זה. בגלל זה אני אוהבת את פינק. זהו
תגובות
הוסף רשומת תגובה