כל יום יום הולדת
התנועה הזו התחילה להזדחל אל חיי כבר לפני חודש בערך. כבר אז הרגשתי שהיא עצומה, ומאז היא רק ממשיכה לתפוח למימדים לא מוכרים. כבר כתבתי כאן פוסט לא מזמן ותהיתי מה חשבתי לעצמי אז, והרי זה היה כלום לעומת מה שעכשיו. המגמה הזו נמשכת בריבית דה ריבית של עולמות הנפש-רוח.
אני לא יודעת מה ולמה. פשוט לא יודעת, אבל התחושה היא ש- אם לא אגשים, אמות. פשוט ככה. עכשיו, זה לא נטו סביב הגשמה. אין לי איזה אגו טריפ להגשים ולקבל מחיאות כפיים (אולי קצת כן?). בכל אופן זה לא העניין. העניין האמיתי כאן הוא להפסיק לשנוא את עצמי, ולהתחיל להעריך את עצמי.
לא מזמן, כשהמעסיקה שלי פתחה עלי את הג'ורה, הופתעתי כל כך מהתגובה של עצמי. נבהלתי מעוצמת ה"לא", שלא ידעתי בכלל שקיימת בי. אולי היא לרגע מזכירה את מה שהרגשתי כשאבא כמעט הרים יד על אמא בפעם השניה, והסתערתי כמו לביאה כדי לעצור אותו. אני לא יודעת למה כל פעם מחדש אני נזכרת באירועים האלו למרות שהיו זניחים מבחינה סטטיסטית, מספרית. בעולמי הרגשי הם השאירו חותם ונצרבו. בכל אופן, כששמתי גבול מול המעסיקה הזו והתפטרתי והשארתי אותה ללכת להזדיין ולמצוא פתרון לבד לבעיות שלה, זה טילטל את עולמי עד כדי כך שהיו לי כאבים בחזה וניתחתי את זה בראש שעות וימים ושבועות אחר כך. גם התחיל לי כאב בטן ולא פסק עד היום ופחדתי שחטפתי סרטן שלבנת הדומינו הראשונה שלו הייתה המעסיקה הסתומה הזו... אבל לא. אני בריאה ברוך השם. פשוט הגיעה הנקודה שאני לא יכולה להתייחס לעצמי יותר כמו זבל, וגם לא לאפשר שאחרים יעשו זאת.
זה נשמע יפה ורומנטי, אבל בפועל הרגשתי את הדכאון מחלחל. יום ועוד יום, לפעמים טיפה יותר נשימה אבל אז שוב... היה משהו כל כך כואב בקריסת המבנה הזה, כי הוא ישב על הפצעים הכי עמוקים ומזוהמים. נבהלתי כי ביחד עם התנועה שמבקשת שינוי לטובה והכרה שלמה בטוב שבי, גם נורא התכווצתי וכל הספקות הישנים החלו מתרוצצים בי, לא מוצאים להם יותר מקום נח לשבת, כמו איזה חבורת כינים ששפכו עליהם בנזין והן רצות אז מגרד. גם בזוגיות היו השתקפויות של הדבר הזה, ואני מרגישה שבאיזשהו אופן אהובי עובר משהו דומה בימים אלו- בקשה עמוקה לדיוק והגשמה של המתנה *שלו* ולא של אחרים. אנחנו אלופים בלהוציא פרויקטים של אחרים... אבל מה עם שלנו? כמה קל היה לי להוציא ספר שירים לעדי רן עם כל השירים שאי פעם כתב לפי סדר כרונולוגי, וכמה קשה לי לחשוב בכלל על לעשות משהו כזה עבור עצמי. כמה פעמים הסתכלתי על חברים שלי וראיתי בהם אלוהות, גאונות, וראיתי בעיני רוחי כמה שהם יכולים להצליח ורק רציתי לעזור ולדחוף ולתמוך... אבל בי? וגם אהובי- הוא מצליח מאד מקצועית, אבל איך זה קרה? השותף שלו מכר רעיון, רק רעיון, ואז במצב חירום חיפש מי יגשים את הרעיון הזה בדחיפות, כי הוא כבר נמכר אך לא באמת קיים בעולם, ואהובי שהוא בחור סופר חכם ומוכשר כתב את הקורס הזה מאפס. את כל האימפריה הזו הוא הפך לממשית. אז למה הוא מקבל רק שבע אחוז מהמכירות?
בשנינו מתעוררת עכשיו הקריאה לעשות עבור עצמנו, להגשים את התשוקה, להשתמש ולממש את המתנה, את השובר שקיבלנו בלידה מהמלאכים שלנו, ושנינו גם קצת בדיכאון בגלל המצב הקיים כשהפער בין הרצוי למצוי נחשף ומתחילים להרגיש שאין לו יותר מקום בחיינו. בהתחלה הרגשתי שאני מחזיקה את זה לבד אבל אני רואה שהוא נרתם בסופו של דבר, ואנחנו על זה ביחד. אני התפטרתי מהבת זונה ההיא, וגם את עבודתי השניה השלתי באופן טבעי (היא הייתה טובה, אבל גם בה היו צרימות). הוא הודיע לשותף שיקח יום אחד בשבוע לעצמו, לעבודה על הפרויקטים שלו. זה יפנה לנו גם יום חול להשתכשך בו בנחלים בלי שכל עם ישראל שותף לחוויה.
אתמול, באופן מפתיע, החלטנו לעשות שינוי בבית והפכנו את הסלון לכיוון אחר לגמרי. זה קצת מוזר ואני לא בטוחה אם אוהבת את זה או לא. אמרנו שניתן צ'אנס. מה שקרה אנרגטית היה מעניין, בכל אופן- זה קצת הרגיש כאילו עברנו דירה, ואני מרגישה שקצת היינו זקוקים לזה. אנחנו גם מדברים הרבה לאחרונה על האם נשאר כאן או לא. למעשה אלו שיחות שאני יוזמת (את כל השיחות בינינו אני יוזמת כי הוא מלך השתקנים וגם שיתף שקשה לו ליזום שיחות). הוא אומר שלא אוהב לגור כאן. אני ממש אוהבת את הבית (טוב, זה גם הבית הראשון שלי ואני נורא סנטימנטלית). אתמול זה קצת העציב אותי אז שאלתי- מה, אתה באמת לא אוהב את הבית? והוא ענה, אני אוהב את הבפנים, הוא יפה, אבל חסר לי הבחוץ. עצרתי את עצמי מלהגיב, הבטן רצתה ישר להתנגד, אבל אז שהיתי עם זה רגע והבנתי שאני מרגישה בדיוק כמוהו. גם לי חסר מאד מרחב חיצוני שהוא מזמין (גינה/ מרפסת/ יער/ שדה). יש משהו בכל מה שעוטף אותנו שמרגיש לא באמת עוטף, אלא להפך- לא מזמין ולא נעים, החל מהגינה שמשהו ביחסים עימה מרגיש לא מדויק, ועד לבעל הבית (שהוא גם בעל הגינה ואולי זה קשור) שיושב בחוץ כל היום כמו כלב שמירה ובוחן כל אורח שבא לכאן, ואי אפשר לצאת או להכנס הביתה בלי לקבל ממנו מבט. ובמעגל הרחב יותר- העיר עצמה, שכאילו... היא בסדר, אבל אין בה שום מרחב נעים לשוטט בו ולפגוש ציפור מסכנה. אנחנו גרים כאן יותר משנה ואני לא מכירה את השכונה כמעט בכלל. רק עכשיו גיליתי שיש כאן קרוב חנות יד שניה חביבה.
בקיצור- אני אוהבת את הבית אבל אני פתוחה לעזוב כאן, ובעיקר גם כי ראיתי דוגמא מהוריי- שאבא שלי תמיד היה אמיץ יותר לעזוב ולנסות דברים חדשים, ואמא תמיד פחדה אבל בדיעבד הייתה מרוצה. אהובי ואני מאד שונים בקטע הזה- אני תמיד נמשכת להשריש ולהשאר עם הקיים, והוא נווד באופן הכי עמוק שאפשר. עצם הבחירה שלו לעלות לבד לארץ ולהתגייר ממחישה את זה מאד. אני יודעת שיאתגר אותי מאד לעזוב כאן ובוודאי להתרחק מהוריי, ובוודאי כשאינני נוהגת, ובוודאייייי אם נחליט להרחיק לא לעיר אחרת אלא לארץ אחרת (אתמול זה עלה כאופציה... עד עכשיו לא), אבל אני מוכנה לאתגר הזה, ומרגישה שביחד אני אוכל לצלוח את זה (לבד לא הייתי רוצה).
יש כאן עוד כלמני נקודות מהותיות שאני נותנת עליהן את הדעת- איפה זה לעשות הכל רק כדי לא לאבד את הקשר, ואיפה זה באמת קשוב לעצמי... אני כאילו מרגישה שאני נותנת לו את הטון. שאם זה היה תלוי בי אז היינו נשארים בדירה הזו, אבל אני מבינה שהוא לא מרגיש מרוצה כאן, ושזה משפיע על שנינו כזוג, ואני רוצה ששנינו נהיה מרוצים, ומספיק שאחד לא מרוצה כדי שזה כבר ישפיע על המערכת הזוגית, ואני גם מבינה שהוא האמיץ מביננו בקטע הזה, ואני יכולה גם ממש להרוויח, כמו שאמא שלי פחדה לעשות שינויים אבל בסוף ממש הייתה שמחה מההתנסות... אני רוצה להעז וללכת גם קצת בדרכים שהן לא מובנות מאליהן בשבילי, אבל גם ממש חשוב לי להשאר קשובה לעצמי בתוך זה, ולתקשר את האתגרים ששינוי כזה יכול להביא עימו, ולבקש שאהובי יהיה מאד רגיש ותומך בנושא. יש גם עניין שהוא נורא ספונטני ואני לא. הוא לא מרגיש צורך לתכנן מראש. יכול להיות שחודש לפני סיום החוזה הוא ירגיש שלא בא לו יותר לגור כאן, אבל זה יצור בעיה! כי למצוא דירה לוקח לפעמים יותר מחודש.... בטח שלעבור למקום רחוק... אבל בשבילו זה לא ככה. כל הציוד שלו נכנס לתיק גב והוא רגיל להתנהג ככה, כמו צב, שכל הבית שלו על הגב. זה די מדליק אבל זה לא בדיוק אני, ובואו נגיד שאני די מתגעגעת לכל הנעליים שאני מאחסנת בבית הוריי. אמרתי לו שאני צריכה להכין את עצמי מראש לשינוי כזה, ושיגיד לי מה הוא רוצה כשהוא ידע (עכשיו אין לו מושג וזה מרגיש לו רחוק מדי. לי- ממש לא. יש לנו תשעה חודשים כאן. מבחינתי עוד חצי שנה חייבת להיות החלטה ורצוי עוד לפני. כלומר, להשאיר שלושה-ארבעה חודשים של התארגנות, אם עוזבים כאן. (התארגנות הכוונה להחליט לאן עוזבים, לחפש מקום וכו...). חוצמיזה אם נחליט נגיד לעבור עכשיו לאיזה קרוואן או לצאת לטיול, צברנו קצת רכוש משותף ונצטרך להחליט מה לעשות איתו. תכלס הייתי מתבאסת למכור את המיטה והמקרר כי הם מוצלחים, אבל אם לא נמכור איפה נשים אותם? בקיצור זה טקסט מיותר כי מי יודע מה יקרה מחר. אהובי באמת חי לפי הגישה הזו אבל המח שלי מתרוצץ בעתיד, מתכנן ודואג. אולי זה גם קצת נשי יותר, לא יודעת.
טוב. סטיתי מהנושא המקורי שרציתי לכתוב עליו. כל הלילה לא נרדמתי כי ניתחתי את המשמעויות של מה שקורה עכשיו מבחינת הגשמה וקריירה. אני לא יכולה אפילו לשחזר מה רץ שם במוח שלי, אבל איזשהו קצה חוט עוד מצלצל בי, והוא שואל- מדוע זה כל כך מפחיד להתחיל לטפל? להכיר בעוצמה שלי? להפסיק למקם את עצמי בתחתית הפירמידה? מה זה אומר, בעצם? שאני אצטרך להגיד סוף סוף מה אני חושבת? שלא אחיה על תרומות יותר ואאבד בטחון מסוים? שאהיה תלויה בעצמי ולא בחסדי אחרים? שאסמוך על עצמי? ואם אסמוך על עצמי, ולא אהסס להשמיע את קולי? ואם אציג את עצמי כמטפלת סוף סוף ולא רק כמטופלת, האם זה חייב לבוא עם תחושה שאני רמאית או שקרנית? האם אני מעזה להיות גם מטפלת וגם מתמודדת? האם ירצו? איך ארגיש לחוות ביקורת או דחייה? זה יערער אותי? כמה השורש שלי נטוע, איתן ובטוח בעצמו?
אני מסתכלת על הבית שלי והוא נראה כמו קליניקה. האווירה פה מדהימה וכל מי שנכנס אומר. המרחב הזה מרגיע, הצמחים, ריח הקטורת, הניקיון... אני מאוהבת במרחב שיצרנו. אתמול לרגע זה הכה בי, התחברתי לבת ה12 שהייתי וקלטתי שאני חיה את מה שרציתי. האווירה שרציתי סביבי מתקיימת. אני מי שחלמתי להיות... ועדיין, יש עוד דרך, כי יש דברים שלא העזתי לחלום עליהם, אז, בילדותי, כשהשנאה העצמית פיעמה בי כה חזק שלא האמנתי אפילו שאפשר לכוון גבוה, שאפשר לשמוח ולזהור. שמותר לי, שאני ראויה, שיש בי משהו שהוא מספיק מוצלח בשביל זה. שאני בכלל משהו.
חוויתי הרבה מצוקה בתור ילדה וזה היה מאד לא מדובר. חשבתי אחרת. הייתי מאד חכמה ומאד רגישה אבל התייחסו אלי כמו למטומטמת. אחת הסיבות שנהייתי גננת היא בדיוק זה. זכרתי ממש טוב את החוויה שלי בתור ילדה, ואני ממש רואה את זה כתפיסה רווחת, שמתייחסים לילדים כמו אל מטומטמים. נכון שהם קטנים ואת רב ההחלטות המבוגר עושה בעבורם ויש לזה סיבות גם, אבל עדיין, האופן בו מדברים אליהם לפעמים כל כך מנמיך ומקטין את מה הילדים האלו כבר יודעים על עצמם והחיים. עדיין יש בי שאריות של אבל על כל העוצמה שהייתה בי בתור ילדה ולא קיבלה מקום. אני הייתי ילדה מיוחדת מאד. היו לזה צדדים פחות חינניים שהתבטאו בחרדות, חזרתיות ולופים אינסופיים, אבל זה רק צד אחד של אותו המטבע, ובצד השני הייתי ילדה שרואה את הנסתר- שמרגישה כוונות של אנשים, שלא קונה בולשיט, שרואה רנטגן, שיודעת שיש מעבר למה שרואים בעיניים. ילדה שיושבת במרפסת של קומה רביעית ומנסה לתקשר טלפתית עם העוברים והשבים ברחוב. שרואה דמויות וחווה חזיונות. כל הדבר הזה לא קיבל הכרה ונקבר. במקום לשבח אותי על מתנתי במקרה הרע צחקו עלי ובמקרה הטוב התעלמו (לא ממני, מהייחודיות שלי). כלומר- קיבלתי בתור ילדה חיבוקים, אוכל, ואת הבייסיק שילד צריך כדי לגדול. קיבלתי יותר מבייסיק, ואפילו שהיו מורכבויות, זכיתי במשפחה טובה, אבל ברמה הרגשית-רוחנית? פספסו אותי בענק... בענק פשוט.
כל הפסיכולוגים שסחבו אותי אליהם תמיד שמו את הדגש על הפתולוגיה, על "מה הבעיה שלי", במקום לשאול את עצמם (ואותי, ואת הוריי)- מה הסיפור שלי בכלל, מי אני, מה האופי שלי, מה מעניין אותי, מה אני אוהבת ומה אני לא אוהבת, מה מכווץ את גבותיי הכעוסות ומה פותח לי את הלב והדמיון... זה מה שאני רוצה לזכור יותר מהכל בדרכי כמטפלת. המטפל האחרון שלי גם פעל באופן דומה, אבל אני כבר הייתי במקום אחר. נחצבה בי בעיה. נכון שעם הרגישות החושית שלי נולדתי, אבל הבעיה לא מתחילה ולא נגמרת שם. הבעיה מתחילה כשלא מדברים על זה, כשלא עוטפים את זה נכון. בגלל זה, אולי, אני עטופה תמיד (פיזית), ארוזה בשיער אסוף וגרביים ונעל סגורה ובגד ארוך (וכשלא זה כל כך מאתגר). רציתי שהוא יכיר בבעיה שנחצבה בי. אחרי שכל השנים חיפשו בעיה, הנה, הנה, יש בעיה. זה לא שהם יצרו אותה. נולדתי שונה. יכלו למזער נזקים.
למה, למשל, כשביקשתי מאבא שלי לא לצלם אותי הוא בכלל לא לקח את זה ברצינות? הוא צחק וצילם אותי בסתר. למה הגבול שלי לא היה שווה כלום? כי הייתי בת ארבע? כי בנות ארבע לא יודעות מה הן רוצות ומה לא? כי לצלם ילד כועס זה חמוד? זה כמעט נוגע בדיון הפנימי שהיה לי לגבי הרג זאבת הנהרות ההריונית בשם האמנות. כנראה שזה גנטי וגם אבא שלי השתעשע ובחן את גבולות המוסר בשם היצירה שלו. מעבר לתמונה הויזואלית, מדובר באמנות החיים, וגם היא מוכתמת לפעמים בצללים לא הרמוניים. אתמול, כשארגנו מחדש את הסלון, בחרתי מיקום לצמח מסוים ואהובי הציע מיקום אחר. ניסינו אבל לא אהבתי. אמרתי לו שהצל שהצמח מטיל במיקום הראשוני יפה פי אלף. מי חושב על זה בכלל, חוץ ממני? גם לצללים יש צורה ומוטב לתת עליה את הדעת.
בפן הגשמי יותר אספר שנרשמתי לקורס פוטותרפיה וגם הצטרפתי למועדון הלביאות. פחדתי שזה יהיה קצת היפי מדי בשבילי אבל בסופו של עניין מרגישה שזו בכל זאת המסגרת הנכונה עבורי לליווי שאני זקוקה כרגע. לפוטותרפיה נרשמתי בקטע קצת אינטואיטיבי. רציתי מסגרת כלשהי כי אני משתגעת בבית ולימודים עושים לי טוב (במיוחד שהם לא מזיינים את התחת אקדמית אלא באווירה רגועה ועם דגש על נפש ויצירה). זה פשוט מרפא עבורי ומחזיק איזה משהו שצריך להיות מוחזק. האנשים שילמדו את זה הם אנשי טיפול וגם מתעסקים בצילום, והאמת היא שקצת התגעגעתי למצלמה שלי ואשמח לחיבור מחודש איתה. בגליץ היו מדברים על הצילומים שלי במסדרונות, בטכניון השוו אותי לאבישג שאר ישוב, ועכשיו התקשר אלי איזה צלם אופנה ותיק ואמר שכבר שנים לא התרגש מצילומים כמו מאלו שלי, ושהם מיוחדים. קרצתי לו (טלפונית) ואמרתי לו שזה בזכות המרכיב החביב של אי השפיות, והוא ענה "את מדהימה. יש הרבה צלמים טובים, אבל כאלו צילומים לא ראיתי". זה הזכיר לי שאהבתי את זה, שהיו לי מלא רעיונות לפרויקטים מטורפים ובחיים לא הוצאתי אותם לפועל, וחלק מהרעיון של מועדון הלביאות זה להתחיל להוריד לאדמה רעיונות. זהו. זה קורה. הפעם זה פשוט חייב לקרות.
אני לא יודעת מה ולמה. פשוט לא יודעת, אבל התחושה היא ש- אם לא אגשים, אמות. פשוט ככה. עכשיו, זה לא נטו סביב הגשמה. אין לי איזה אגו טריפ להגשים ולקבל מחיאות כפיים (אולי קצת כן?). בכל אופן זה לא העניין. העניין האמיתי כאן הוא להפסיק לשנוא את עצמי, ולהתחיל להעריך את עצמי.
לא מזמן, כשהמעסיקה שלי פתחה עלי את הג'ורה, הופתעתי כל כך מהתגובה של עצמי. נבהלתי מעוצמת ה"לא", שלא ידעתי בכלל שקיימת בי. אולי היא לרגע מזכירה את מה שהרגשתי כשאבא כמעט הרים יד על אמא בפעם השניה, והסתערתי כמו לביאה כדי לעצור אותו. אני לא יודעת למה כל פעם מחדש אני נזכרת באירועים האלו למרות שהיו זניחים מבחינה סטטיסטית, מספרית. בעולמי הרגשי הם השאירו חותם ונצרבו. בכל אופן, כששמתי גבול מול המעסיקה הזו והתפטרתי והשארתי אותה ללכת להזדיין ולמצוא פתרון לבד לבעיות שלה, זה טילטל את עולמי עד כדי כך שהיו לי כאבים בחזה וניתחתי את זה בראש שעות וימים ושבועות אחר כך. גם התחיל לי כאב בטן ולא פסק עד היום ופחדתי שחטפתי סרטן שלבנת הדומינו הראשונה שלו הייתה המעסיקה הסתומה הזו... אבל לא. אני בריאה ברוך השם. פשוט הגיעה הנקודה שאני לא יכולה להתייחס לעצמי יותר כמו זבל, וגם לא לאפשר שאחרים יעשו זאת.
זה נשמע יפה ורומנטי, אבל בפועל הרגשתי את הדכאון מחלחל. יום ועוד יום, לפעמים טיפה יותר נשימה אבל אז שוב... היה משהו כל כך כואב בקריסת המבנה הזה, כי הוא ישב על הפצעים הכי עמוקים ומזוהמים. נבהלתי כי ביחד עם התנועה שמבקשת שינוי לטובה והכרה שלמה בטוב שבי, גם נורא התכווצתי וכל הספקות הישנים החלו מתרוצצים בי, לא מוצאים להם יותר מקום נח לשבת, כמו איזה חבורת כינים ששפכו עליהם בנזין והן רצות אז מגרד. גם בזוגיות היו השתקפויות של הדבר הזה, ואני מרגישה שבאיזשהו אופן אהובי עובר משהו דומה בימים אלו- בקשה עמוקה לדיוק והגשמה של המתנה *שלו* ולא של אחרים. אנחנו אלופים בלהוציא פרויקטים של אחרים... אבל מה עם שלנו? כמה קל היה לי להוציא ספר שירים לעדי רן עם כל השירים שאי פעם כתב לפי סדר כרונולוגי, וכמה קשה לי לחשוב בכלל על לעשות משהו כזה עבור עצמי. כמה פעמים הסתכלתי על חברים שלי וראיתי בהם אלוהות, גאונות, וראיתי בעיני רוחי כמה שהם יכולים להצליח ורק רציתי לעזור ולדחוף ולתמוך... אבל בי? וגם אהובי- הוא מצליח מאד מקצועית, אבל איך זה קרה? השותף שלו מכר רעיון, רק רעיון, ואז במצב חירום חיפש מי יגשים את הרעיון הזה בדחיפות, כי הוא כבר נמכר אך לא באמת קיים בעולם, ואהובי שהוא בחור סופר חכם ומוכשר כתב את הקורס הזה מאפס. את כל האימפריה הזו הוא הפך לממשית. אז למה הוא מקבל רק שבע אחוז מהמכירות?
בשנינו מתעוררת עכשיו הקריאה לעשות עבור עצמנו, להגשים את התשוקה, להשתמש ולממש את המתנה, את השובר שקיבלנו בלידה מהמלאכים שלנו, ושנינו גם קצת בדיכאון בגלל המצב הקיים כשהפער בין הרצוי למצוי נחשף ומתחילים להרגיש שאין לו יותר מקום בחיינו. בהתחלה הרגשתי שאני מחזיקה את זה לבד אבל אני רואה שהוא נרתם בסופו של דבר, ואנחנו על זה ביחד. אני התפטרתי מהבת זונה ההיא, וגם את עבודתי השניה השלתי באופן טבעי (היא הייתה טובה, אבל גם בה היו צרימות). הוא הודיע לשותף שיקח יום אחד בשבוע לעצמו, לעבודה על הפרויקטים שלו. זה יפנה לנו גם יום חול להשתכשך בו בנחלים בלי שכל עם ישראל שותף לחוויה.
אתמול, באופן מפתיע, החלטנו לעשות שינוי בבית והפכנו את הסלון לכיוון אחר לגמרי. זה קצת מוזר ואני לא בטוחה אם אוהבת את זה או לא. אמרנו שניתן צ'אנס. מה שקרה אנרגטית היה מעניין, בכל אופן- זה קצת הרגיש כאילו עברנו דירה, ואני מרגישה שקצת היינו זקוקים לזה. אנחנו גם מדברים הרבה לאחרונה על האם נשאר כאן או לא. למעשה אלו שיחות שאני יוזמת (את כל השיחות בינינו אני יוזמת כי הוא מלך השתקנים וגם שיתף שקשה לו ליזום שיחות). הוא אומר שלא אוהב לגור כאן. אני ממש אוהבת את הבית (טוב, זה גם הבית הראשון שלי ואני נורא סנטימנטלית). אתמול זה קצת העציב אותי אז שאלתי- מה, אתה באמת לא אוהב את הבית? והוא ענה, אני אוהב את הבפנים, הוא יפה, אבל חסר לי הבחוץ. עצרתי את עצמי מלהגיב, הבטן רצתה ישר להתנגד, אבל אז שהיתי עם זה רגע והבנתי שאני מרגישה בדיוק כמוהו. גם לי חסר מאד מרחב חיצוני שהוא מזמין (גינה/ מרפסת/ יער/ שדה). יש משהו בכל מה שעוטף אותנו שמרגיש לא באמת עוטף, אלא להפך- לא מזמין ולא נעים, החל מהגינה שמשהו ביחסים עימה מרגיש לא מדויק, ועד לבעל הבית (שהוא גם בעל הגינה ואולי זה קשור) שיושב בחוץ כל היום כמו כלב שמירה ובוחן כל אורח שבא לכאן, ואי אפשר לצאת או להכנס הביתה בלי לקבל ממנו מבט. ובמעגל הרחב יותר- העיר עצמה, שכאילו... היא בסדר, אבל אין בה שום מרחב נעים לשוטט בו ולפגוש ציפור מסכנה. אנחנו גרים כאן יותר משנה ואני לא מכירה את השכונה כמעט בכלל. רק עכשיו גיליתי שיש כאן קרוב חנות יד שניה חביבה.
בקיצור- אני אוהבת את הבית אבל אני פתוחה לעזוב כאן, ובעיקר גם כי ראיתי דוגמא מהוריי- שאבא שלי תמיד היה אמיץ יותר לעזוב ולנסות דברים חדשים, ואמא תמיד פחדה אבל בדיעבד הייתה מרוצה. אהובי ואני מאד שונים בקטע הזה- אני תמיד נמשכת להשריש ולהשאר עם הקיים, והוא נווד באופן הכי עמוק שאפשר. עצם הבחירה שלו לעלות לבד לארץ ולהתגייר ממחישה את זה מאד. אני יודעת שיאתגר אותי מאד לעזוב כאן ובוודאי להתרחק מהוריי, ובוודאי כשאינני נוהגת, ובוודאייייי אם נחליט להרחיק לא לעיר אחרת אלא לארץ אחרת (אתמול זה עלה כאופציה... עד עכשיו לא), אבל אני מוכנה לאתגר הזה, ומרגישה שביחד אני אוכל לצלוח את זה (לבד לא הייתי רוצה).
יש כאן עוד כלמני נקודות מהותיות שאני נותנת עליהן את הדעת- איפה זה לעשות הכל רק כדי לא לאבד את הקשר, ואיפה זה באמת קשוב לעצמי... אני כאילו מרגישה שאני נותנת לו את הטון. שאם זה היה תלוי בי אז היינו נשארים בדירה הזו, אבל אני מבינה שהוא לא מרגיש מרוצה כאן, ושזה משפיע על שנינו כזוג, ואני רוצה ששנינו נהיה מרוצים, ומספיק שאחד לא מרוצה כדי שזה כבר ישפיע על המערכת הזוגית, ואני גם מבינה שהוא האמיץ מביננו בקטע הזה, ואני יכולה גם ממש להרוויח, כמו שאמא שלי פחדה לעשות שינויים אבל בסוף ממש הייתה שמחה מההתנסות... אני רוצה להעז וללכת גם קצת בדרכים שהן לא מובנות מאליהן בשבילי, אבל גם ממש חשוב לי להשאר קשובה לעצמי בתוך זה, ולתקשר את האתגרים ששינוי כזה יכול להביא עימו, ולבקש שאהובי יהיה מאד רגיש ותומך בנושא. יש גם עניין שהוא נורא ספונטני ואני לא. הוא לא מרגיש צורך לתכנן מראש. יכול להיות שחודש לפני סיום החוזה הוא ירגיש שלא בא לו יותר לגור כאן, אבל זה יצור בעיה! כי למצוא דירה לוקח לפעמים יותר מחודש.... בטח שלעבור למקום רחוק... אבל בשבילו זה לא ככה. כל הציוד שלו נכנס לתיק גב והוא רגיל להתנהג ככה, כמו צב, שכל הבית שלו על הגב. זה די מדליק אבל זה לא בדיוק אני, ובואו נגיד שאני די מתגעגעת לכל הנעליים שאני מאחסנת בבית הוריי. אמרתי לו שאני צריכה להכין את עצמי מראש לשינוי כזה, ושיגיד לי מה הוא רוצה כשהוא ידע (עכשיו אין לו מושג וזה מרגיש לו רחוק מדי. לי- ממש לא. יש לנו תשעה חודשים כאן. מבחינתי עוד חצי שנה חייבת להיות החלטה ורצוי עוד לפני. כלומר, להשאיר שלושה-ארבעה חודשים של התארגנות, אם עוזבים כאן. (התארגנות הכוונה להחליט לאן עוזבים, לחפש מקום וכו...). חוצמיזה אם נחליט נגיד לעבור עכשיו לאיזה קרוואן או לצאת לטיול, צברנו קצת רכוש משותף ונצטרך להחליט מה לעשות איתו. תכלס הייתי מתבאסת למכור את המיטה והמקרר כי הם מוצלחים, אבל אם לא נמכור איפה נשים אותם? בקיצור זה טקסט מיותר כי מי יודע מה יקרה מחר. אהובי באמת חי לפי הגישה הזו אבל המח שלי מתרוצץ בעתיד, מתכנן ודואג. אולי זה גם קצת נשי יותר, לא יודעת.
טוב. סטיתי מהנושא המקורי שרציתי לכתוב עליו. כל הלילה לא נרדמתי כי ניתחתי את המשמעויות של מה שקורה עכשיו מבחינת הגשמה וקריירה. אני לא יכולה אפילו לשחזר מה רץ שם במוח שלי, אבל איזשהו קצה חוט עוד מצלצל בי, והוא שואל- מדוע זה כל כך מפחיד להתחיל לטפל? להכיר בעוצמה שלי? להפסיק למקם את עצמי בתחתית הפירמידה? מה זה אומר, בעצם? שאני אצטרך להגיד סוף סוף מה אני חושבת? שלא אחיה על תרומות יותר ואאבד בטחון מסוים? שאהיה תלויה בעצמי ולא בחסדי אחרים? שאסמוך על עצמי? ואם אסמוך על עצמי, ולא אהסס להשמיע את קולי? ואם אציג את עצמי כמטפלת סוף סוף ולא רק כמטופלת, האם זה חייב לבוא עם תחושה שאני רמאית או שקרנית? האם אני מעזה להיות גם מטפלת וגם מתמודדת? האם ירצו? איך ארגיש לחוות ביקורת או דחייה? זה יערער אותי? כמה השורש שלי נטוע, איתן ובטוח בעצמו?
אני מסתכלת על הבית שלי והוא נראה כמו קליניקה. האווירה פה מדהימה וכל מי שנכנס אומר. המרחב הזה מרגיע, הצמחים, ריח הקטורת, הניקיון... אני מאוהבת במרחב שיצרנו. אתמול לרגע זה הכה בי, התחברתי לבת ה12 שהייתי וקלטתי שאני חיה את מה שרציתי. האווירה שרציתי סביבי מתקיימת. אני מי שחלמתי להיות... ועדיין, יש עוד דרך, כי יש דברים שלא העזתי לחלום עליהם, אז, בילדותי, כשהשנאה העצמית פיעמה בי כה חזק שלא האמנתי אפילו שאפשר לכוון גבוה, שאפשר לשמוח ולזהור. שמותר לי, שאני ראויה, שיש בי משהו שהוא מספיק מוצלח בשביל זה. שאני בכלל משהו.
חוויתי הרבה מצוקה בתור ילדה וזה היה מאד לא מדובר. חשבתי אחרת. הייתי מאד חכמה ומאד רגישה אבל התייחסו אלי כמו למטומטמת. אחת הסיבות שנהייתי גננת היא בדיוק זה. זכרתי ממש טוב את החוויה שלי בתור ילדה, ואני ממש רואה את זה כתפיסה רווחת, שמתייחסים לילדים כמו אל מטומטמים. נכון שהם קטנים ואת רב ההחלטות המבוגר עושה בעבורם ויש לזה סיבות גם, אבל עדיין, האופן בו מדברים אליהם לפעמים כל כך מנמיך ומקטין את מה הילדים האלו כבר יודעים על עצמם והחיים. עדיין יש בי שאריות של אבל על כל העוצמה שהייתה בי בתור ילדה ולא קיבלה מקום. אני הייתי ילדה מיוחדת מאד. היו לזה צדדים פחות חינניים שהתבטאו בחרדות, חזרתיות ולופים אינסופיים, אבל זה רק צד אחד של אותו המטבע, ובצד השני הייתי ילדה שרואה את הנסתר- שמרגישה כוונות של אנשים, שלא קונה בולשיט, שרואה רנטגן, שיודעת שיש מעבר למה שרואים בעיניים. ילדה שיושבת במרפסת של קומה רביעית ומנסה לתקשר טלפתית עם העוברים והשבים ברחוב. שרואה דמויות וחווה חזיונות. כל הדבר הזה לא קיבל הכרה ונקבר. במקום לשבח אותי על מתנתי במקרה הרע צחקו עלי ובמקרה הטוב התעלמו (לא ממני, מהייחודיות שלי). כלומר- קיבלתי בתור ילדה חיבוקים, אוכל, ואת הבייסיק שילד צריך כדי לגדול. קיבלתי יותר מבייסיק, ואפילו שהיו מורכבויות, זכיתי במשפחה טובה, אבל ברמה הרגשית-רוחנית? פספסו אותי בענק... בענק פשוט.
כל הפסיכולוגים שסחבו אותי אליהם תמיד שמו את הדגש על הפתולוגיה, על "מה הבעיה שלי", במקום לשאול את עצמם (ואותי, ואת הוריי)- מה הסיפור שלי בכלל, מי אני, מה האופי שלי, מה מעניין אותי, מה אני אוהבת ומה אני לא אוהבת, מה מכווץ את גבותיי הכעוסות ומה פותח לי את הלב והדמיון... זה מה שאני רוצה לזכור יותר מהכל בדרכי כמטפלת. המטפל האחרון שלי גם פעל באופן דומה, אבל אני כבר הייתי במקום אחר. נחצבה בי בעיה. נכון שעם הרגישות החושית שלי נולדתי, אבל הבעיה לא מתחילה ולא נגמרת שם. הבעיה מתחילה כשלא מדברים על זה, כשלא עוטפים את זה נכון. בגלל זה, אולי, אני עטופה תמיד (פיזית), ארוזה בשיער אסוף וגרביים ונעל סגורה ובגד ארוך (וכשלא זה כל כך מאתגר). רציתי שהוא יכיר בבעיה שנחצבה בי. אחרי שכל השנים חיפשו בעיה, הנה, הנה, יש בעיה. זה לא שהם יצרו אותה. נולדתי שונה. יכלו למזער נזקים.
למה, למשל, כשביקשתי מאבא שלי לא לצלם אותי הוא בכלל לא לקח את זה ברצינות? הוא צחק וצילם אותי בסתר. למה הגבול שלי לא היה שווה כלום? כי הייתי בת ארבע? כי בנות ארבע לא יודעות מה הן רוצות ומה לא? כי לצלם ילד כועס זה חמוד? זה כמעט נוגע בדיון הפנימי שהיה לי לגבי הרג זאבת הנהרות ההריונית בשם האמנות. כנראה שזה גנטי וגם אבא שלי השתעשע ובחן את גבולות המוסר בשם היצירה שלו. מעבר לתמונה הויזואלית, מדובר באמנות החיים, וגם היא מוכתמת לפעמים בצללים לא הרמוניים. אתמול, כשארגנו מחדש את הסלון, בחרתי מיקום לצמח מסוים ואהובי הציע מיקום אחר. ניסינו אבל לא אהבתי. אמרתי לו שהצל שהצמח מטיל במיקום הראשוני יפה פי אלף. מי חושב על זה בכלל, חוץ ממני? גם לצללים יש צורה ומוטב לתת עליה את הדעת.
בפן הגשמי יותר אספר שנרשמתי לקורס פוטותרפיה וגם הצטרפתי למועדון הלביאות. פחדתי שזה יהיה קצת היפי מדי בשבילי אבל בסופו של עניין מרגישה שזו בכל זאת המסגרת הנכונה עבורי לליווי שאני זקוקה כרגע. לפוטותרפיה נרשמתי בקטע קצת אינטואיטיבי. רציתי מסגרת כלשהי כי אני משתגעת בבית ולימודים עושים לי טוב (במיוחד שהם לא מזיינים את התחת אקדמית אלא באווירה רגועה ועם דגש על נפש ויצירה). זה פשוט מרפא עבורי ומחזיק איזה משהו שצריך להיות מוחזק. האנשים שילמדו את זה הם אנשי טיפול וגם מתעסקים בצילום, והאמת היא שקצת התגעגעתי למצלמה שלי ואשמח לחיבור מחודש איתה. בגליץ היו מדברים על הצילומים שלי במסדרונות, בטכניון השוו אותי לאבישג שאר ישוב, ועכשיו התקשר אלי איזה צלם אופנה ותיק ואמר שכבר שנים לא התרגש מצילומים כמו מאלו שלי, ושהם מיוחדים. קרצתי לו (טלפונית) ואמרתי לו שזה בזכות המרכיב החביב של אי השפיות, והוא ענה "את מדהימה. יש הרבה צלמים טובים, אבל כאלו צילומים לא ראיתי". זה הזכיר לי שאהבתי את זה, שהיו לי מלא רעיונות לפרויקטים מטורפים ובחיים לא הוצאתי אותם לפועל, וחלק מהרעיון של מועדון הלביאות זה להתחיל להוריד לאדמה רעיונות. זהו. זה קורה. הפעם זה פשוט חייב לקרות.
אם לא עכשיו אימתי
תגובות
הוסף רשומת תגובה