פתאום חשבתי על זה שאני בנאדם בלי זהות ואידיאולוגיה בגלל שפשוט אין לי ביצים לעמוד בדעות של עצמי. זה מאד נחמד להחזיק דעה, אבל באמת לחיות לפיה זה כבר עניין אחר לגמרי, והרבה יותר קל פשוט לטעון שאין לי דעות מאשר אשכרה להחזיק בכאלו ולחיות לפיהן, במיוחד כשהן דעות לא פופולריות.

 

למשל- תמיד טענתי שלעבוד זה חרא ואני לא רוצה לעבוד, שבני האדם התבלבלו ובכלל אמורים לעבוד יומיים בשבוע ולנוח חמישה, לא הפוך כמו שהם עושים עכשיו. מגיל 24 הצהרתי שיוצאת לפנסיה, מעולם לא עבדתי יותר משלושה ימים בשבוע וגם זה בקושי. רק השנה שברתי את תקרת המשכורת הממוצעת של עצמי והצלחתי להכניס קצת יותר מארבע אלף, וגם זה בקומבינה כי אלוהים אוהב אותי.

 

אבל מה קורה פתאום? הנה איבדתי את עבודתי במפתיע והסתיימו הלימודים ואני אוכלת לעצמי את הראש כבר תקופה. הדכאון מכרסם כמו שכבר שכחתי שהוא מסוגל, מחשבות אובדניות אפילו, והדחף הזה מגיל הנעורים לשסע את ידי השמאלית מפעם. נזכרת איך הייתי יושבת על הידיים שלי רק כדי שלא יקפצו, לא יעשו את מה שאסור לעשות.

 

נזכרת איך רק לא מזמן כתבתי כאן בבלוג שכבר שכחתי בכלל מה זה דיכאון, שמפחדת שלא תהיה לי חמלה יותר כלפי אנשים עצובים, כי זהו, שכחתי ולא אוכל להזדהות עם זה יותר לעולם. נזכרת שהדכאון כבר הזכיר לי פעם, וכנראה הוא ישוב להזכיר אחת לתקופה...

 

הכח שלו זה דבר לא יאומן. הוא שואב וכאילו אי אפשר להתנגד. אני מנסה בכח. אני כבר לא איפה שהייתי פעם, אבל זה גם לא עד כדי כך שונה בהרגשה. אתמול רציתי לברוח, להעלם, אבל לא היה לי איך ולאן. בזמנים ההם עוד יכולתי לרוץ אל היער, שמה, אני זוכרת, פעם אחת הוכחתי את אלוהים ואמרתי לו- אם זה הזמן שלי למות תהרוג אותי עכשיו, ואם לא אז תן לי לראות את זה ולהרגיש את זה בכל תא בגוף. שמה הוא שחרר עלי חיה מהצללים, ונסתי על נפשי והבנתי. הבנתי שמי שבורח מהמוות החיים עוד בו, הם רוצים בו והוא רוצה בהם.

 

אתמול מתתי באמת. אתמול לא שיסעתי את ידי השמאלית וגם לא ברחתי ליער ולא ניפצתי את הפלאפון ואלוהים לא שלח עלי חיה או שד, ועדיין משהו בי מת. אתמול בכיתי כל כך הרבה דמעות שלהיום כמעט ולא נשאר לי, אבל העיניים עדיין רטובות. כבר אין בי צורך לבכות כל כך, כי זהו. מי שמת מתחיל מחדש.

 

עלו שאלות מעניינות סביב נושא הכסף שכל כך מעסיק אותי (הוא רק סמל, כמו שמיניות גם). מעבר לכך שאני יושבת בבית לכאורה כפי שחלמתי לעשות אבל השכל לא נותן לי מנוח, יש גם תחושת כשלון מול מה שנחשב בחברה- יש מליון מקצועות וכשרונות אבל גם אפס כוח, פוטנציאל לא ממומש, יהלום בלתי מלוטש. שוב ושוב לא מבינה איזה מהקולות שם שלי ואיזה לא, והנה, במקרה לגמרי, העיניים שלי נחות על איזו קבלה שאהובי כתב, ואני מבינה שבחודש האחרון הוא הרוויח משכורת גבוהה. גבוהה מאד. גבוהה יותר משני ההורים שלי יחד (שעובדים בעבודות מכובדות). אני מעזה ושואלת אותו על הסכום, והוא מספר לי שהוא שבר שיא וזו המשכורת הכי גבוהה שהכניס אי פעם, אבל גם שזו לא הפעם הראשונה, אלא פעם רביעית בערך שמכניס סכום כזה בחודש. אני מרגישה את המספר, את הסכום הזה צורח בתוכי. קשה לי להאמין שמישהו שבכלל קרוב אלי מכניס סכום כזה בחודש. אני שואלת אותו בטון רגוע לחלוטין- "ואיך זה בשבילך, אתה מתרגש?" והוא עונה "נהה... כסף זה לא החיים. העבודה גומרת אותי". שאלתי אותו "ומה זה החיים?" ענה- אוכל, הדברים הרגילים..

 

ואז אמרתי לעצמי- הנה, שנינו כל כך דומים. שנינו רוצים לעבוד מעט (או בכלל לא) ופשוט לחיות בנחת, להנות מיופיו של היקום, אבל שנינו בצדדים אחרים לגמרי של הסקאלה- הוא עובד כמו חמור עד כדי ששונא את החיים שלו, ואני לא מצליחה ליישב בתוכי בכלל את זה שאינני עובדת. אני לא מצליחה להחזיק שימחה. אני לא מצליחה לתחזק את הגוף והנפש אם אין לי מסגרת, ואני כל הזמן בתודעת החוסר שאימי הורישה לי וחינכה אותי אליה כל כך יפה, ככה שנהייתי מומחית למימוש זכויות, שלא נאמר- מומחית לאכילה חינם. עכשיו, בסדר, זה נחמד לפעמים לאכול חינם, אבל בשלב מסוים זה מסרס גם, לחיות על תרומות.

 

לפעמים יש לי מחשבה פרועה שאולי אני נזיר בעצם. אולי אני נזיר שחושב מחשבות ברומו של, שיושב כל היום בביתו, מת ונולד מחדש וחי מתרומות, אבל האמת הפשוטה היא שאני פשוט עצובה. אני עצובה ולא באמת יש לי סיבה. אף פעם לא קרה לי אסון גדול. ברוך השם יש לי אבא ואמא וקורת גג וגוף בריא וכו וכו. לכל אחד יש את החבילה שלו ולכל אחד קרו כמה דברים פחות נעימים. אז בסדר, אבא שלי החטיף לאמא שלי מול הפרצוף שלי רק בגלל שהם רבו והטריגר היה אי הויסות שלי, ואני כמובן הייתי אשמה (לא באמת). אז בסדר, כל החיים חייתי בחרדות, כל החיים לא הבינו אותי וחשבתי אחרת, חשבתי מוזר ולא היה לי מענה רגשי נאות אפילו שהיו לי הורים טובים. לא יודעת אם זו סיבה או לא סיבה לדיכאון.

 

עזבו, לא משנה, אני לא רוצה לזלזל בסיבות שלי לעצב. בסדר. אז יש עצב וגם יש לו סיבות, אבל אני רוצה להגיד כאן שלא משנה כל הסיבות שבעולם, העצב הזה לא שווה את המחיר שאני משלמת. אני אומרת שבא לי לחיות אבל אני חיה חיים אומללים. אני רואה את כל היופי שבעולם אבל לא מצליחה לצאת מהכלוב של עצמי. אני שומעת אוטו נוסע וישר מדמיינת את החתולה שלי נדרסת, אני שומעת פסיעות במדרגות וישר מדמיינת את אהוביי מתרסקים. המוח לא נותן לי מנוח ולפעמים אני חושבת שהדפוקים האלו אשכרה צדקו, ובאמת יש לי בעיה שכדור מסכן יכול לפתור או לפחות להקל עליה, אבל אז אני קוראת את תופעות הלוואי ואומרת לעצמי שאני לא מוכנה להשמין ולאבד חשק מיני בשביל להיות מאושרת. (אפשר לחשוב כמה החשק המיני הזעום שלי עוזר לי בימים אלו, כשאהובי בעצמו מדוכא ושכח מה זה להתרגש מאישה, ולגבי להשמין- זו הרעלה תמידית בפני עצמה, הניסיון הזה לעמוד בכל סטנדרט אפשרי, ועובדה שזה גם לא עוזר בכלום בסופו של יום).

 

לא יודעת. אולי חסרה לי אמונה. אולי לא חסר לי דבר. אני מתרגלת הודיה ומחשבות טובות. עשיתי ריקודים ושחיה ומנות של שמש, לקחתי ויטמינים, פגשתי אנשים טובים, למדתי לתקשר...

איפה בתוכי הפערים לא מיושבים? הייתי באורות חודשים ארוכים אחרי שהכרתי את אהובי ונכנסנו לגור כאן. הייתי מאוהבת בבית, בו, בחיי החדשים. לא האמנתי שהנס הזה קרה לי... והנה עבר הזמן, שועטים לכיוון השנתיים ביחד, וכבר מזמן לא קיבלתי חיבוק או ליטוף או מילה טובה ממנו. אולי אני פשוט עצובה ויש לי סיבות של סתם בנאדם, של כל בנאדם שרוצה אהבה. אולי אני פשוט צריכה לנשום ולתת מילים למה שאני מרגישה, וככה זה לא יסחוף אותי למחשבות אובדניות, וליער, ולשדים ולחיות הטורפות.

 

אני מרגישה שאני חייבת לעשות לעצמי ערכת עזרה ראשונה לימים כמו אתמול. הרגשתי כל כך לבד. כן נתמכתי בחברה וחבר קצת, אבל זה כאילו לא הספיק. אני צריכה לדעת איך להתמודד עם זה ביני לבין עצמי. גם חשבתי לעצמי שהמצב שהייתי בו אתמול יכל בקלות להגמר אחרת אם למשל כן הייתי מחליטה לבלוע את הכדורים המחורבנים שמשחקים בשכל ויכולים למשל, כחלק מתופעות הלוואי, להגביר אובדנות.

 

יש כבר כמה שבועות קשים. אני מוציאה את עצמי בכוח לבריכה, ובכוח עושה עשרים בריכות, ומרגישה את הלב שלי כבד וכואב. מרימה כוס מים וגם היא כבדה כל כך, לא זכרתי את זה, לא שמתי לב אי פעם שהיא כל כך כבדה... אני עושה ריקודים בתור תרופה אבל הכל בכזה מאמץ. לאן הלכה השמחה שלי? אלוהים, זה כל מה שאני מתפללת אליו, עוד לפני בריאות, תן לי שמחה. תן לי להאמין שאני אוכל להתמודד עם הכל- אפילו עם מחלה (חס וחלילה), או אפילו אם הקשר הזוגי הזה לא יגמר כפי שקיוויתי. תן לי להאמין שתמיד יש תקווה. שאין יאוש... שתמיד יכול להשתפר. שאני לא צריכה הרבה. תיישב אותי פנימית, שלא אחייה בפערים כאלו. אם אני מאמינה במשהו תעזור לי לחיות לפיו, ואם אני לא מאמינה אז לפחות שלא אספר לעצמי סיפורים. אם אני צריכה לעבוד כי אלו חוקי המשחק האנושיים ואין לי מספיק כוח לחיות אחרת, כמו שאין לי מספיק כוח להתמודד עם מבטים על השערות שלי ברגליים אז אני מסירה אותן, אז תן לי לשחק את המשחק הזה- אבל להרגיש עם זה שלמה... ואם זה לא משחק בעבורי, אם זה באמת ובתמים מה שנעים לי- גם את זה תשקיט בתוכי.... תשקיט אותי השם, תן לי שקט. אני לא רוצה זהות, אני לא רוצה אידיאולוגיות ורעיונות פרועים או צידוקים אינטלקטואליים לבחירה כזו או אחרת, אני רק רוצה לחיות בשקט ולהיות בשלום עם עצמי.