שלוש שש שש אפס חמש

היפומאניה נגד נזלת/ הימים בהם סקס היה עוד אמצעי להרס עצמי אינם עוד/ גם לא כפיצוי למילוי חורים בנשמה/ לא אכילה רגשית/ לא עישון, גלוטן, סוכר/ היפומאניה נגד פוליקוליטיס/ נגד אוטיזם/ הסתגרויות/ התקעויות/ אחיזה בדברים שאינם עוד/ היפומאניה מודעת/ לעצמה/ ובכללי/ לפעמים אני מתלהב/ ובו בעת מפוחד/ כשאני מרגיש כמה חזק אני/ כמה עוצמתי אני/ כמה אינסופי אני/ כמה שזה יכול לתעתע/ כמה שאני יכול להיות מניפולטיבי ברמה שאפילו אני קונה את זה/ כמה אני מעצב את המציאות כמו פלסטלינה/ כמה אני חכם/ הבא לעקצך השקם לעוקצו/ וואלה לא יודע יש שיאמרו שאני שנוי במחלוקת/ אני מסכים/ אבל לא אוהב להתווכח/ אז בשלום עם המחלוקת/ שלא תביא אותי למחלקה סגורה אי פעם/ אין מצב/ אני יודע/ היפומאניה מחושבת/ היפופוטם חמוד/ כבר יודע ממה להזהר/ אני ממש צריך קצת שקט/ ומאז שהבנתי את זה, גם לא חסר לי תכלס שום דבר/ כבר אין זימזום שמסיח את הדעת/ מתפלא לגלות כמה החיים שלי מלאים עד אפס מקום/ אולי, באמת, לא יזיק קצת מקום/ אולי בגלל זה שוב עלה לי רצון לפנות/ לפנות ארונות/ שיערות/ אנשים/ ובכלל/ רק תתני לי לנוח כי מהיר לי מדי/ את חברה/ חברה כמו שו...

כואבות לי הרגליים  כבר שבוע המנטרה של השבוע הזה היא "אני עייף" ובאמת אני עייף אני מרגיש שהותשתי ושעכשיו אני אחרי אחרי שכבר הותשתי אחרי שכבר שכבתי מת עכשיו אני כבר לא מת עכשיו אני קם, אבל כל הגוף כואב כי הרבה זמן לא זז, לא הלך, לא היה בתנועה כי הייתי שם שכוב בתחתית של בור עמוק וצפוף שלא איפשר הרבה   אז אני עובד על זה לאט לאט. גם במישור הפיזי משתדל להכניס יותר תנועה, לשתות יותר מים, לאכול פחות חרא [חחח לא יכול להתעלם מהמשמעות הנוספת] להכניס לגוף ויטמינים ולתת לו שמש ומספיק שינה במישור הנפש משתדל לפגוש אותי, וחברים, ולאזן בין לבד לביחד   האמת שנתתי לעצמי קצת יותר ביחד מבדרך כלל לאחרונה גם כי אני מתגעגע ממש לאיך שזה מרגיש כשיש חיי חברה וגם כי הייתי צריך את זה, כלומר גם אם זה היה לא מאוזן הייתי צריך בוסט של זה, מנת יתר קלה, כדי לעבור את הימים הראשונים של לקום על הרגליים... זה עזר וזה עבד וזה היה נעים ומלמד וכיף ומשמח ומלא דברים טובים, ובעיקר גרם לי להרגיש שאני לא לבד כמו שלפעמים נדמה לי, ואני מכירה אנשים חדשים מיוחדים וזה טוב מאוד.. ועם זאת זה גם עייף אותי מאוד- כל יום לצאת מה...

אסימונים חדשים-   נטו מתוך הרצון והמוכנות שלי להפתח ולהביע את עצמי יותר שמתי לב שנהיה לי קל יותר, כאילו התחלתי לגשש באפילה ולמצוא את האפיק הזה, את הצינור שמקשר בין פנים לחוץ ומתרגם את מה שקורה בתוכי לכדי מילים ושפה וגינונים שאנשים מסביבי מבינים. מתוך כך גם למדתי משהו חדש ומעניין על עצמי. עד כה חשבתי שהקושי שלי לתקשר נובע בעיקר סביב חרדה, אבל פתאום הבנתי שלאו דווקא חרדה היא מה שמקשה עלי בלהביע את עצמי מול אחרים. שמתי לב שלפעמים פשוט לוקח לי הרבה זמן לעבד את התחושות שלי בתוכי ולארגן את מחשבותיי, אולי בגלל שאני חושבת בתמונות ומטאפורות וכלמני הקשרים רחבים לפעמים, כך שקשה לי לתרגם את זה לשפה אנושית ולתמצת את החוויה המאוד-רחבה שלי את הדברים והעולם..   אז זה נחמד לגלות שלא רק פחד יושב מאחורי זה, ושאם אני רוצה לעזור לעצמי במקום הזה אז זה לאו דווקא אומר לעבוד על בטחון עצמי ואהבה עצמית [גם, כמובן, עם ובלי קשר לזה..] אלא גם אולי ללמוד איך לארגן את מחשבותיי יותר טוב, מה עוזר לי להתפקס ולא להתפזר, ואולי גם כשמתפזרת אז ללמוד איך להביע את הפיזור הזה, את התהייה שהיא לאו דווקא מסקנה או משהו בע...

[עוד פוסט מצונזר. את כל החלק הראשון שלו השמטתי. בכל מקרה הוא בעיקר בשבילי כדי לעשות סדר בדברים]   אחרי שאמרתי את זה הבנתי כמה המצב חמור. אני לא פוסלת לחלוטין מדיטציות במצבים קשים או כואבים... אבל כל כך הרבה זמן? חודשים... אני נגמרתי בלי לשים לב. יש גבול...   זה לא בדיוק דיכאון כעת, אבל זה כאב כל כך גדול שמקשה עלי בתפקוד ללא ספק. באיזשהו מקום אני גם עצובה כי כל הסיפור הזה בא לי בבום בפעם הראשונה שסוף סוף הרגשתי שמחה ומאוזנת בחיים האלו. אז בסדר, לא איבדתי את זה. האיזון עוד כאן, אני קרובה לעצמי מאי פעם וכבר יודעת לשמור על עצמי הרבה יותר. צוחקת יותר, מתקשרת יותר. הדרך שעשיתי לא הלכה לשום מקום אבל עייפתי כל כך מלסבול... ובכל זאת, איך אומר שולי רנד? "מה התכלית של זה הכאב אם לא לנענע לי את הלב ששקע בתרדמה מזה זמן רב שלא החסיר פעימה..." אז נכון שהלב שלי כאב המון שנים, ובאיזשהו מקום אני מרגישה שדי, הספיק לי, אני רוויה מלכאוב ומגיע לי עכשיו לשמוח, אבל אני גם מרגישה שהטלטלה הנוכחית באה לעורר אותי חזק למשהו.   אני מרגישה כעת שזה רגע של בחירה מחודשת בחיים. כבר בחרתי בהם בהתרסקות הקודמ...

  כתבתי איזשהו קטע ואני אפרסם אותו כאן אבל אצנזר חלקים ממנו כי הוא נוגע לאנשים מסויימים וסיטואציות אישיות שלא ראוי לפרסם כאן. בכל מקרה בוחרת לפרסם את גרסתו המצונזרת מאשר בכלל לא, כי הוא חשוב לי. כתבתי אותו לפני כמה ימים ומאז כבר עברו מלא מים בנהר כיאה לתקופה של אינסטנט קארמה, ואני כבר מרגישה כמו אדם אחר מאז. כל יום אני אדם אחר. וכל יום גם אותו האדם.         לפני כן כמה מילים לעצמי החמוד-   "כל יום מתחיל את המלחמה ומפסיד מהר מאוד" אז תכנע כבר חיים שלי תכנעעע  עבד השם הוא לבדו חופשי.. ככה פשוט... רק תכנע... תן לו לעשות את מה שהוא יודע.... והוא יודע.... אתה יודע שהוא יודע.. אתה יודע שהוא אתה אבל גם לא אתה... אתה יודע שאתה שלם אבל גם חלק משלם.... בגלל זה אתה לא מפחד להתערבב כי אתה יודע שלא תבלע... אתה לא תבלע... גדלת מאוד         והנה מה שכתבתי אז-   יש קטע כזה שהקארמה מחברת בין אנשים בהתחשבות באיפה כל אחד נמצא בשיעור שלו ואיזה שיעור זה בדיוק. כלומר אם אני עברתי איזה שיעור לפני כמה שנים אז הקארמה תחבר אותי למישהו שעובר את השיעור הז...

  הא.....       פעם ראשונה ב14 שנים בישראבלוג שהבלוג שלי מופיע בבלוגים הפעילים, ודווקא עכשיו שוב נאלם ולא מוצא מילים ובעצם, מוצא ככ הרבה, כותב בלי הפסקה, אבל לא דברים שאני רוצה לשים כאן השיר הזה מתאר באופן מדוייק את מה שאני מרגיש עכשיו [או לפחות פיסה, פלח צר מכל הרגשות הרבים ששוטפים אותי כעת], אז הנה..         כמו כן, דוד אבידן אמר ש"מחר תמיד מאוחר" האמנם?