הכל אני יכול בחופש הגדול
אסימונים חדשים-
נטו מתוך הרצון והמוכנות שלי להפתח ולהביע את עצמי יותר שמתי לב שנהיה לי קל יותר, כאילו התחלתי לגשש באפילה ולמצוא את האפיק הזה, את הצינור שמקשר בין פנים לחוץ ומתרגם את מה שקורה בתוכי לכדי מילים ושפה וגינונים שאנשים מסביבי מבינים.
מתוך כך גם למדתי משהו חדש ומעניין על עצמי. עד כה חשבתי שהקושי שלי לתקשר נובע בעיקר סביב חרדה, אבל פתאום הבנתי שלאו דווקא חרדה היא מה שמקשה עלי בלהביע את עצמי מול אחרים. שמתי לב שלפעמים פשוט לוקח לי הרבה זמן לעבד את התחושות שלי בתוכי ולארגן את מחשבותיי, אולי בגלל שאני חושבת בתמונות ומטאפורות וכלמני הקשרים רחבים לפעמים, כך שקשה לי לתרגם את זה לשפה אנושית ולתמצת את החוויה המאוד-רחבה שלי את הדברים והעולם..
אז זה נחמד לגלות שלא רק פחד יושב מאחורי זה, ושאם אני רוצה לעזור לעצמי במקום הזה אז זה לאו דווקא אומר לעבוד על בטחון עצמי ואהבה עצמית [גם, כמובן, עם ובלי קשר לזה..] אלא גם אולי ללמוד איך לארגן את מחשבותיי יותר טוב, מה עוזר לי להתפקס ולא להתפזר, ואולי גם כשמתפזרת אז ללמוד איך להביע את הפיזור הזה, את התהייה שהיא לאו דווקא מסקנה או משהו בעל צורה, את התחושה, את האמורפיות... ואם למשל אני לא בדיוק יודעת מה יש בתוכי, אבל שיש משהו, והוא קשור בכך וכך, והוא מעסיק אותי, אז אפשר גם להגיד את זה ככה... לא חייבים תמיד לדייק ותמיד לתת דברים חד משמעיים מתוכי...
ש..כאילו, אני יודע את זה, אבל פתאום הבנתי שיש לי עניין שמה, ושלמרות שלא מתבייש להגיד שאני לא יודע, קשה לי להביע אפילו מול עצמי לפעמים מה עובר עלי...
אז- לא יודע :) זה מעניין.
עוד דבר שהבנתי על עצמי היום זה שאני קצת בטראומה מכל שנות הדיכאון שלי. אני כל כך מפחדת לחזור לשם שהתקופה הקשה שעוברת עלי כעת מפחידה אותי ואני נלחמת בעצב שיש לי כי קשה לי לעשות את ההפרדה בינו לבין דיכאון. אני רגילה שהם הולכים יחד. האוטומט של המוח שלי מאוד ברור- "אני לבד, כואב לי, מוטב שאתאבד"... ואני כבר לא שם, אבל המוח לפעמים עוד מנגן את המנטרה הישנה.
השמחה הפכה אצלי לערך עליון, ואני מוצאת את עצמי מגנה את העצב שלי בשם השמחה, אבל- אפשר לדמיין את זה ככה- אם כל הרגשות זורמים דרך צינור, ואני חוסמת את הצינור כי לא רוצה לחוש את העצב, אז אני חוסמת גם את שאר הרגשות שרוצים לבוא אחריו... את השמחה, את התקווה.. ואני פשוט יוצרת ככה פקק של כלום, של נימול ריגשי, של תקיעות, של כדור שלג שרק מתגבר כי ככל שנלחמת בעצב הוא גדל וגדל כמו סתימה בצינור שרק מצטברים עליה דברים עד שבסוף מביאה לפיצוץ. יחי דימויים מעולם האינסטלציה כשזה נוגע לנפש חה חה. קקי על הקירות הריצפה והתיקרה.
בכל אופן חשוב לי לזכור שאני כבר לא מי שהייתי. ושזה ממש בסדר ומובן לגמרי שאני עצובה עכשיו, וזה לא אומר שהלכתי אחורה או משהו. כתבתי על זה קצת בפוסט הקודם אבל עכשיו זה התחדד לי עוד יותר... פתאום שמתי לב שאני מרגישה רע עם עצמי ליד אנשים שמחים, כי, כאילו, מה אני עצובה, יש ככ הרבה שמחה מסביב, והכל בסדר בעצם, והכל טובה נצחית, אני יודע את זה, אני באמת יודע. אבל זה לא אומר שמה שקורה לי כעת הוא לא עצוב.
ואני נלחם עם עצמי לזכור תוך כדי שאני עצוב שהכל בסדר בעצם, שזה חשוב אבל זה גם מעצבן, כי די, תן להתפרק שניה. לא יקרה כלום. אני לא אפול. אני ממש סומך על עצמי שאני האבא הכי טוב בעולם בשבילי והאמא הכי טובה בעולם בשבילי. אני אדע לערסל את עצמי וללטף לעצמי את הראש. לא אכה יותר. אני מבטיח.... אני מבטיח... אתה שומע? את שומעת? אני כאן. את יכולה ליפול לזרועותיי. לא אעזוב אותך לעולם.
[כשאני ההורה של עצמי]
[הפעם הקרדיט לצילום הוא לא שלי, חבר צילם אותי]
עריכת לילה-
כמו שכתבתי היום לגבי הכוונה והרצון שהבעתי לתקשר את עצמי טוב יותר ועזרו לי לעשות זאת טוב יותר מעצם קיומן, מעצם זה ששמתי את הזרקור על זה ואת כל רצוני וכוונתי שם זה התחיל לקרות לבד, עוד לפני שחשבתי מי ומה ומו ואיך בדיוק...
ככה קרה לי גם עם הנהיגה שהזכרתי בפוסט הקודם. הבעתי רצון להתאמן, והנה היקום זימן לי סיטואציה-
הייתי צריכה להגיע למקהלה והטרמפ הקבוע שלי לא בא. תכלס שהייתי עייפה והכי היה קל לי פשוט לוותר ולא להגיע. גם אבא לא היה כאן כדי להשען עליו, אבל ידעתי. ידעתי שהיקום לא טועה והכל מכוון וניתנה לי הזדמנות, אז עליתי על האוטו ונסעתי. עליתי בלי הרבה פחד, ויותר מזה, בחרתי לאתגר את עצמי ולא לשים וויז. הסתכלתי דקה או שתיים על המפה בגוגל ויאללה. נסעתי.
עבר בשלום. פעם אחת צעקו עלי וזה כמעט גרם לי לבכות אבל נשמתי ושתיתי מים והצלחתי לא להשבר מזה. צעקו עלי נדמה לי כי נסעתי בנתיב השמאלי לאט. עשיתי את זה כי ידעתי שמחכה לי פניה שמאלה ולא הייתי בדיוק סגורה איפה היא אז עברתי אליו לפני הזמן. לא נורא. העיקר שלא הרגתי אף אחד ולא נתקעתי בשום דבר.
אז- הגעתי בשלום, שרתי והיה כיף. במקהלה התפעלו והאירו לי על כך שעברתי המון שינויים מיוחדים וטובים לאחרונה. הרגשתי גם שאני יותר פתוחה שמה ופחות מפחדת להשמיע את קולי, וזה הכה בי שוב, כמה אני צריכה את זה. כמה המקהלה הזו היא ריפוי מדוייק ומושלם עבורי. להשמיע את קולי, ולא סתם. בשירה. מה זה שירה? זה לתת לקול להתנגן בחן... להרגיש את היופי שבו, לשחק עימו, לתת לצלילים למלא אותי ולהיות הכלי שלהם כדי לצאת לעולם...לעבור דרכי, ללטף מבפנים וללכת הלאה... ואני שמחה שאני מתאמנת לא רק על דיבור אלא דווקא על שירה. על החינניות שבקולי, על האהבה והרוך וכל מה שאני יכולה להעביר דרכו.
הענקתי לעצמי מתנה היום. מתנה בדמות התגברות על פחד. מתנה בדמות צמיחה.
המלאכים לא שכחו אותי גם היום והמשיכו ללוות אותי ולתת לי מתנות- מאיו, עמי, איריס, עינת... העולם נרתם. אני לא לבד גם כשנדמה שכן.
אני איתי ועוד רבים עימי. היום אני מסיימת את היום בתחושה שאני גאה בעצמי. בהתרגשות...
אני לא הולכת לוותר הפעם. זה כל מה שנשאר לי... זה כל מה שמעולם היה לי. אותי... אז אני הולכת להשקיע בי ולתת לעצמי את כל מה שאי פעם קיוויתי שמישהו אחר יתן לי. וזה לא אומר שאני מתכוונת להיות סוליסטית או משהו... אני מודעת מאוד לחשיבות של הביחד. אבל אני לא מחכה יותר. אני כן צריכה עזרה מאחרים. זה לא סותר. אני גם כן אוהבת לבלות עם אחרים ולהקשיב וגם שמקשיבים לי. אני זקוקה לזה. זה טוב. זה בריאות. אבל אני לא מחכה לשום משיח. פעם קיוויתי שיבוא איזה נווד ויקח אותי איתו בתוך התיק שלו. כל פעם חולמת שיבואו ויוציאו אותי מהבית. נכון. קשה לי לעשות את זה לבד אבל אין לי ברירה.
וכשאין ברירה זה נשמע דבר שלילי, אבל זה לא. אין לי ברירה כי פסלתי את שאר הברירות. מה שהופך את זה לבחירה. אני בוחרת להעניק לעצמי את כל המתנות שאי פעם קיוויתי לקבל. לא מתוך אכזבה, לא מתוך יאוש. מתוך אהבה ואכפתיות לעצמי... ומפה? מפה אלוהים גדול, ומה שהוא יתן אני אקבל.
"שלא להיות אהוב אלא אוהב...
כי כאשר נשכח את עצמינו נזכה לקבל
וכאשר נסלח יסלח לנו
וכאשר נמות
נוולד לחיי נצח"
מה זה נשכח את עצמינו? חלילה לא אומר נטישה. אומר אולי ההפך. להיות משענת כל כך איתנה לעצמי שאין שם שאלה,
שלא צריך לשמור על זה בציפורניים, אז אפשר לשכוח... לשחרר מזה. אף אחד לא מאיים על מה שיש לי עם עצמי.
לפני כמה ימים היקום גילגל אותי אל הים. ישבתי מול הים לבדי ובכיתי...
זה כזה לא אני. אני בחיים לא הולכת לים כדי להרגע, אבל זה היה מושלם ומדוייק. הרוח הייתה מלטפת ורכה...
שמעתי את השיר הזה שליווה אותי בעבר והוא עטף אותי שוב...
האכלתי את היונים כמו שאני אוהבת. חלקתי איתם את הביסקוויט שלי...
לאט לאט...
בצעדי תינוק...
אלמד ללכת מחדש
"בצר הרחבת לי" [תהילים ד']
-
ככל שהגשר נהיה יותר צר ככה אני מוצא יותר שמיים
לא שאני מחפש גשרים צרים
לא שאני צריך אותם בשביל שמיים
אבל כשישנם
אם המתבקש הוא להביט למטה ולחטוף סחרחורת מעומק התהום
אז אני מחזיק במעקה
וקולט כמה נוף
קצת גשר
הרבה שמיים
זה הסוד
זה העוגן
תגובות
הוסף רשומת תגובה