המשך אינסטנט קארמה-אמפתיה-פתולוגיה

 

כתבתי איזשהו קטע ואני אפרסם אותו כאן אבל אצנזר חלקים ממנו כי הוא נוגע לאנשים מסויימים וסיטואציות אישיות שלא ראוי לפרסם כאן. בכל מקרה בוחרת לפרסם את גרסתו המצונזרת מאשר בכלל לא, כי הוא חשוב לי. כתבתי אותו לפני כמה ימים ומאז כבר עברו מלא מים בנהר כיאה לתקופה של אינסטנט קארמה, ואני כבר מרגישה כמו אדם אחר מאז. כל יום אני אדם אחר. וכל יום גם אותו האדם.         לפני כן כמה מילים לעצמי החמוד-   "כל יום מתחיל את המלחמה ומפסיד מהר מאוד" אז תכנע כבר חיים שלי תכנעעע  עבד השם הוא לבדו חופשי.. ככה פשוט... רק תכנע... תן לו לעשות את מה שהוא יודע.... והוא יודע.... אתה יודע שהוא יודע.. אתה יודע שהוא אתה אבל גם לא אתה... אתה יודע שאתה שלם אבל גם חלק משלם.... בגלל זה אתה לא מפחד להתערבב כי אתה יודע שלא תבלע... אתה לא תבלע... גדלת מאוד         והנה מה שכתבתי אז-   יש קטע כזה שהקארמה מחברת בין אנשים בהתחשבות באיפה כל אחד נמצא בשיעור שלו ואיזה שיעור זה בדיוק. כלומר אם אני עברתי איזה שיעור לפני כמה שנים אז הקארמה תחבר אותי למישהו שעובר את השיעור הזה עכשיו כדי לתת לשנינו הזדמנות- לתת לי הזדמנות לרפא בי משהו במפגש חוזר עם מה שקרה לי בעבר אך כשכלים חדשים בידי, וגם לתת לאדם השני משהו, את נסיוני. אני חושבת שזה הדדי ברוב המקרים ושכשיש לנו מפגש אנחנו אף פעם לא רק המורים. אנחנו מורים ותלמידים אחד של השני כל הזמן, ושוב עולה לי הדימוי הזה של הגביעי גלידה ששזורים אחד בשני.   לפעמים גם זה נחווה לי כאינסטנט מאוד [בהקשר לפוסט על אינסטנט קארמה שכתבתי לא מזמן].. כלומר, השינויים קורים מאוד מהר. אם אני נמצאת בסיטואציה מול אדם מסויים וחסר לי כלי לעבור דרך איזו תקיעות, מיד ישלח אלי בנאדם שיש לו את הכלי הזה, ולפעמים זה ממש ברמה פיזית של לשמוע משפט מאדם אחד וזה ממש במדיוק המשפט ש"חיפשתי" והיה לי חסר כדי לסגור משהו עם מישהו אחר. לפעמים כשמישהו אומר לי משפט מסויים אני יכולה להרגיש ממי הוא קיבל אותו. לפעמים זה ממש שימוש במילים מסויימות אבל לפעמים זה המהות או ההלך נפש, שאני יודעת שאינם שייכים במקור לאותו האדם, אלא הוא רכש אותם ממש לא מזמן כך שעדיין אינן ספוגות באנרגיה שלו, בדיוק כמו בגד חדש מהחנות, שעם השנים מקבל את צורת הגוף שלנו ומשהו מהאופי שלנו.   לפעמים זה קצת מצחיק ומוזר. בדיוק כמו לנעול נעל חדשה, כשהיא נראית פשוט נקייה מדי, מלאכותית במידה מסויימת, והיא נוקשה כזו. אני זוכרת שבתור נערה שנאתי כשהנעליים שלי נראות חדשות ותמיד חיכיתי שיתלכלכו כבר. עכשיו דווקא כשיש לי נעל חדשה אני אוהבת לראות את הבוהק שלה ומשתדלת לשמור עליה נקיה. במילא היא תתלכלך ותתרכך עם הזמן. זו מטאפורה נחמדה בהקשר הזה, להסתכל על זה הפוך... לא מהכיוון של איך זה נראה אצל אחרים, אלא איך זה נראה אצל עצמי ואיזה תהליך עשיתי עם זה...   אני מרגישה שעברתי שם סוג של התבגרות. כשהייתי נערה רציתי לגדול מהר. לגדול מהר זה בעצם לרצות שהנעליים יתלכלכו כבר. שלא יראו שאני חדשה כאן. שהמילים והמחוות שאני משתמשת בהן כעת חדשות לי לחלוטין ואני לא לגמרי בטוחה מה זה אומר אפילו. רציתי להראות משופשפת. יודעת. היום אני שמחה על כל כלי חדש. אני מנסה אותו בזהירות אך בלי חשש. אני יודעת שהוא חדש וזה חלק מהעניין. יש בי יותר רגישות ותנועותיי כבר אינן מגושמות כבעבר. אני מקבלת מתנה מאדם פיסה מנסיונו. אני מבינה שזו הפיסה שחיפשתי בשביל שיעור שאני עוברת כעת באינטראקציה אחרת ושאותו האדם היה שליח. אני מודה לו [בליבי או שלא בליבי, תלוי בסיטואציה] ועוטפת בשתי ידי את המתנה שקיבלתי כאילו הייתה גוזל קטן. כאילו הייתה פרח סבא גדול ויפה, ואני מפריחה את זרעיו בעדינות והם מרחפים, נוגעים בפיסת האדמה שעתידה לקלוט אותם, בגשם הבא, אחרי החום הגדול... נכון שזה יפה שפרח סבא מורכב ממלא תינוקות קטנים? גם הם מתגלגלים...   בהקשר הזה של שיעורים של אנשים שונים שנשזרים אחד בשני לשם למידה הדדית רציתי גם לכתוב על "פתולוגיה" מסויימת שהבחנתי בה לאחרונה- שמתי לב שאנשים מאוד רגישים ואמפתיים [במקרה הזה יותר מדי אמפתיים], לפעמים כשמישהו קרוב אליהם עובר דבר מאוד מאוד קשה, שקשה להכיל ולהבין את עוצמתו, אז הבנאדם האמפתי יעביר את עצמו פנימית את אותה הטלטלה שהחבר שלו חווה רק כדי-   א. להבין אותו טוב יותר   ב. מתוך החוויה עצמה, מתוך להיות באותה תהום שהחבר נמצא- להראות לו באיזה כלים אני משתמש כדי לעזור לעצמי בסיטואציה כזו.   אני חושבת שמכניסים את עצמינו לסרט כזה, לוקחים על עצמינו תפקיד כזה שהוא ככ קשה ונורא, כשאנחנו מרגישים שבמקרה הספציפי הזה יש לנו מה לתת, אבל מצד שני לא לפני שנבין באמת, שנכנס רגע לנעליו ונחווה על בשרינו. לצורך העניין: - ניסתה להתאבד, ואז *  אמרה לעצמה "לי יש יותר כלים להתמודדות עם דיכאון מאשר ל-. אני אעביר את עצמי עכשיו טלטלה נפשית, אני אזמן לחיי טלטלה מאוד קשה, ואני אתן ל- לצפות איך אני קמה מהתהום שהיא נמצאת בה, וככה אני אשקף לה ואראה לה איזה כלים יש לי וזה יתן לה השראה ותקווה". כל זה כמובן בתת מודע, ומתוך כך גם בלי להגיד ל- תראי אני עושה ככה וככה.. זה לא ממקום "משיחי" או מרצון להציל אנשים, זה פשוט הזדהות עמוקה. עמוקה מדי, ולרוב גם אהבה גדולה מעורבת בדבר, אבל לי זה קורה אפילו עם דברים פשוטים לפעמים, כמו למשל שאם למישהו שחשוב לי כואב הראש או הבטן אז גם לי מתחיל לכאוב...   אותו דבר אני עם -. קלטתי את זה פתאום אתמול כמו אסימון עצום שנפל. קלטתי שהעברתי את עצמי חוויות פנימיות קשות מאוד רק בשביל שהוא יסתכל עלי וזה כאילו יתן לו השראה מה אפשר לעשות, איך אפשר לעזור לעצמו... דברים קטנים וגם גדולים.    זה די מטורף.. וגם אני חושבת ש- מול * זה סיפור דומה. לא יודעת בדיוק מה הלך שם אבל אני חושבת שגם הוא במקום מסוים העביר את עצמו חוויות נפשיות קשות כדי לשקף לה דרכי התמודדות. זה נורא מעניין איך זה כמו קונוסים, כמו גביעי גלידה, הכל שזור בהכל. היא מעבירה אותו משהו והוא משקף לה והוא מעביר אותי משהו ואני משקפת לו....... הא.... [אפשר גם להגיד שזו התבוננות נוספת על מה שקראתי לו חטיפה אנרגטית. לפעמים אנשים ערפדים גם. זה משהו קצת אחר, אבל כשערפד ואמפת' נפגשים....פאקינג חור שחור... בולען......]   ופתאום קלטתי כמה זה יכול להיות הרסני כשאנחנו שמים את עצמינו במקום הזה שבעצם אנחנו עוברים שיעור של מישהו אחר. שיעור שהוא לא שלנו.. כי יש לנו את המסע שלנו ובזה אנחנו צריכים להתרכז, וחלק מהמסע שלנו [האמפתים מדי, אבל אדבר כרגע על עצמי]-,היה לעבור את החוויה הזו, לקלוט.. לתפוס את עצמי על חם חיה מסע של מישהו אחר ושיעורים של מישהו אחר. ויחד עם האסימון הזה גם חילחלה לי ההבנה שאני רוצה ואני יכולה לשחרר את זה כי אני מאוד חשובה לי, וממש שבעתי מלכאוב ומלסבול ויש לי שיעור משלי ומסע משלי שמחכה לי, ושהפוקוס לא היה ככ עליו.. הוא היה גם קצת עליו אבל הרבה במקום אחר...   ועכשיו אני מרגישה שזה לא רק לטובתי אם אני אשחרר עכשיו, זה גם לטובת השאר כי- נכון, שיקפתי כלמני כלים להתמודדות, אני לא יודעת מה לקחו מזה ומה לא.. אני יודעת שזה משפיע אפילו אם לא שיתפתי, תודעתית, טלפתית, הנפשות נפגשות למעלה, נותנות עבודה, מעבירות אינפורמציה אחת לשניה.. תמיד זה משפיע, רוצים או לא רוצים.. אבל.. יכולים בלעדי. והבקשה של אחרים ממני היא אף פעם לא להעביר את עצמי את השיעורים שלהם בטח שלא אם זה כרוך בסבל. יש בקשות אחרות. ואני לא חייבת לתת מה שמבקשים. לרוב אני רוצה ומקווה שגם אוכל.    עד עכשיו לא יכולתי, אבל אתמול אחרי ההבנה הזו פתאום יכולתי יותר להיות שם בשביל, בלי פרשנויות מעוותות, בלי שאני ארגיש אחריות על מה שקורה בחיים של אחרים.. יכולתי סוף סוף פשוט להיות שם, באהבה גדולה ומוחלטת, אבל גם עם הפרדה מאוד ברורה של מה שלי ומה לא שלי.. ואיפה אני יכולה לתת יד ואיפה אני לא יכולה לתת יד.. וזה היה נעים.. והרגשתי שאני מאוד לא נוטשת את עצמי בסיטואציה וגם לא נוטשת את מי שמולי.. וזה נראה לי האידיאל בכל תקשורת אנושית..   כמו שאמרתי אתמול- אם כבר יש לנו חרדת נטישה, שזו תהיה חרדה מלנטוש את עצמינו.. כזו שעם הזמן עושה התמרה, ומפסיקה להיות חרדה והופכת להיות לעוגן, לאהבה.. בטחון.... הא....         וואי... כתבתי את המילים האלו ממש לפני כמה ימים ואני מרגישה כאילו עברה שנה... זה הזוי ככ... מה עוד אני רוצה לספר? יש כלמני, יש הרבה.   יש מחשבות על תספורת. על השיער כתרופה שהפכה למחלה. "זה התמכרות", אמר לי ספר אחד שהסתכל על השיער שלי. בום. חשבתי שזה יוציא אותי מהכלא, חשבתי שזה המפתח אבל זה הפך להיות הכלא עצמו. אני עוד בתהליכי פרידה. אני חוגגת אותו ושמחה ומודה לו על כל מה שהיה עבורי. ככה נפרדים יפה...  קשה להפרד מסמל. השיער שלי הפך לסמל... אבל יש גם מתנה בלהפרד מהסמל. אני מרגישה שאני לא צריכה סמל. פעם הרגשתי שכן. עכשיו מרגישה שכח העל שלי הוא פנימי. שאם אשקיע את האנרגיה הזו למקומות אחרים אני אגיע הרבה יותר רחוק מאשר אם אשקיע בסמל. אני יותר מזה, ואני לא מפחדת להמציא את עצמי מחדש, ויודעת שגם נטולת כל קישוטים וקישקושים חיצוניים אני נסיכה מהממת ואין על זה עוררין 3>         תכף נגמר הקורס ליקוט וגם האסטרוסופיה. אחר כך חופשת הקיץ. אני חושבת בקדחתנות האם להשאר בעבודה שנה נוספת או לעזוב, ואם לעזוב אז האם לזוז מבית ההורים לאנשהו או לא. צריכה אולי לקחת יום של חופש וכמה שעות להרהר בדבר כמו שצריך... וגם זה לא יעזור עם כל האינסטנט קארמה הזונה הזאתי שבגללה אני כבר לא עוקבת מה נסגר סביבי =)   בסך הכל אני גיבורה ובכיינית ועדיין גיבורה אפילו אמא אומרת...