היי אדרי, מה שלומך?

כואבות לי הרגליים  כבר שבוע

המנטרה של השבוע הזה היא "אני עייף"

ובאמת אני עייף

אני מרגיש שהותשתי

ושעכשיו אני אחרי

אחרי שכבר הותשתי

אחרי שכבר שכבתי מת

עכשיו אני כבר לא מת

עכשיו אני קם, אבל כל הגוף כואב כי הרבה זמן לא זז, לא הלך, לא היה בתנועה

כי הייתי שם שכוב בתחתית של בור עמוק וצפוף שלא איפשר הרבה

 

אז אני עובד על זה לאט לאט. גם במישור הפיזי משתדל להכניס יותר תנועה, לשתות יותר מים, לאכול פחות חרא [חחח לא יכול להתעלם מהמשמעות הנוספת]

להכניס לגוף ויטמינים ולתת לו שמש ומספיק שינה

במישור הנפש משתדל לפגוש אותי, וחברים, ולאזן בין לבד לביחד

 

האמת שנתתי לעצמי קצת יותר ביחד מבדרך כלל לאחרונה גם כי אני מתגעגע ממש לאיך שזה מרגיש כשיש חיי חברה וגם כי הייתי צריך את זה, כלומר גם אם זה היה לא מאוזן הייתי צריך בוסט של זה, מנת יתר קלה, כדי לעבור את הימים הראשונים של לקום על הרגליים...

זה עזר וזה עבד וזה היה נעים ומלמד וכיף ומשמח ומלא דברים טובים, ובעיקר גרם לי להרגיש שאני לא לבד כמו שלפעמים נדמה לי, ואני מכירה אנשים חדשים מיוחדים וזה טוב מאוד.. ועם זאת זה גם עייף אותי מאוד- כל יום לצאת מהבית ולשוטט ולא לישון בבית וכאלה..

 

עכשיו מרגיש שבשל לחזור לאיזון הטבעי שלי ולשתות את הלבד שלי כמו שאני אוהב.

 

בקרוב שני שינויים גדולים שייחלתי להם עומדים לקרות- התספורת ושינוי השם בתעודת זהות. עוד לידה מחדש, אחת מני רבות, דומה אבל שונה מאוד...

הרגע הזה שאני מבין שאני בתחתית ומכאן זה או שאני עומד מול השד הזה או שאני מת זה רגע משמעותי מאוד. ואני עומד מול השד הזה כמו גדול.

בעניין הנהיגה שכתבתי עליו בפוסטים הקודמים כבר נסעתי מאז לשלושה מקומות חדשים. אני מתקדמת עם זה לאט ובטוח.

 

כמו שכתבתי היקום תומך ומזמן לי סיטואציות בדיוק כפי שביקשתי, ככה גם לגבי הפרויקט האמנותי שייחלתי לו- מתחילה לעבוד על פרויקט סוף סמסטר ללימודי הצילום ועל עוד איזה פרויקט מאולתר אך מעניין במקביל. נשברה לי החצובה ואני לא מצליח להשתלט על הפלאש לעת עתה ואפילו הרעיון עוד לא ברור, אבל יש יעד ויש דרך ואני צועד. אני שמח מזה.

 

הכאב בגוף קצת מסיח את הדעת. מקווה מאוד ישר אחרי שאסתפר להתחיל לשחות. מחכה לזה. שמש. תנועה. מים... הא... אני צריך את זה כל כך.

אישרו לי סוף סוף קצבה מלאה בביטוח לאומי וזה נותן לי בטחון. עדיין אין תוכניות לקיץ ולהמשך החיים האלו והשנה שבפתח. נכון שרק להיום והכל אבל יש דברים שצריך להחליט עליהם מראש, למשל העבודה שמחכה ממני לתשובה אם אני נשארת או לא...

 

הא... בעניין הזה ממש קשה לי להחליט. מרגישה רגשות מעורבים מאוד וקיצוניים בעניין הזה. כלומר לפעמים זה ממש כן ולפעמים זה ממש לא. באופן כללי בעבודה הזו אני מרגישה גלים של התרחקות עד כדי בחילה ומיצוי מוחלט ואז התאהבות מחדש והבנה של כמה זה טוב לי ומרפא אותי...

לאחרונה ביליתי הרבה עם ילדים [גם מעבר לשעות העבודה] וכיף לי איתם כל כך ואני מקבלת ריפוי והבנות גדולות ככ מהשהות איתם. זה פשוט מדהים לפגוש אנשים ככ נטולי מסכות. זה מחזיר אותי חזק למהות ולמרכז שלי. מעצבן אותי שיש עלי לחץ להחליט. מחר יש לי כמה שעות לבד בבית ואולי אנצל את זה לצלול לעצמי ולבדוק את העניין.

 

מחר מתחיל לעבוד על אחד הפרויקטים של הצילום. יבאלה. מתרגש ממש. גם לא באמת יודע מה הולך לעשות. יש דימויים. יש כיוונים. תחושות אמורפיות מאוד. מבין פתאום שהיצירה שלי היא כמו חלום במובן מסוים. אני לא יודע מה אני עושה. אני לא יודע מה המשמעויות. זה בדיוק העניין. זה תת מודע מדבר. זה סמלים. איך אוכל להסביר? עולה דג. קונכיה. תחרה לבנה. מספריים. קוויר. טראומה. מסתורין. הרס. שחרור. תהילה שהלכה לאיבוד בין סמטאות זרות. מוות טראגי. שקט. תום. ילדיות. קצוות. מלאכית?

 

שמלה לבנה ומספריים- דימויים שכבר עלו ביצירה שלי מהתיכון. גם קצוות של טוב ורע ועירפול ביניהם. נזכר בספר דמיאן פעם שניה היום. אוהב למצוא ביצירותיי מוטיבים חוזרים, כמו כן בחיי. אוהב סמלים גם. אוהב לחלום. אוהב להבין בדיעבד. אוהב בכללי.

 

היום הרגשתי סלידה לנבירת יתר במשמעויות החיים ובאופן כללי התפלספויות. זה היה לי חשוב בשלב מסויים בחיים, למצוא משמעות. לא במודע, שוב, בדיעבד אני מבין. אבל עכשיו אני כאן, ואין לי ספק בזה או ברצוני להיות כאן, אז די, חלאס שטויות. רוצה להרגיש את האדמה. במילא לא הייתי אף פעם יותר מדי בשכל. זה רק נראה ככה. אולי בדמיונות. אני עדיין אוהב דמיונות אבל רק כשזה ממונן [וממומן] ורק כשזה בשביל פאן.

בשאר הזמן אני כאן 3>

 

 

 

לא יודעת מה חושבת על התמונה הזו אבל מילא. אולי אמחק בהמשך