מה אני צריך לעשות עכשיו בשביל לא למות
[עוד פוסט מצונזר. את כל החלק הראשון שלו השמטתי. בכל מקרה הוא בעיקר בשבילי כדי לעשות סדר בדברים]
אחרי שאמרתי את זה הבנתי כמה המצב חמור. אני לא פוסלת לחלוטין מדיטציות במצבים קשים או כואבים... אבל כל כך הרבה זמן? חודשים... אני נגמרתי בלי לשים לב. יש גבול...
זה לא בדיוק דיכאון כעת, אבל זה כאב כל כך גדול שמקשה עלי בתפקוד ללא ספק. באיזשהו מקום אני גם עצובה כי כל הסיפור הזה בא לי בבום בפעם הראשונה שסוף סוף הרגשתי שמחה ומאוזנת בחיים האלו. אז בסדר, לא איבדתי את זה. האיזון עוד כאן, אני קרובה לעצמי מאי פעם וכבר יודעת לשמור על עצמי הרבה יותר. צוחקת יותר, מתקשרת יותר. הדרך שעשיתי לא הלכה לשום מקום אבל עייפתי כל כך מלסבול...
ובכל זאת, איך אומר שולי רנד? "מה התכלית של זה הכאב אם לא לנענע לי את הלב ששקע בתרדמה מזה זמן רב שלא החסיר פעימה..." אז נכון שהלב שלי כאב המון שנים, ובאיזשהו מקום אני מרגישה שדי, הספיק לי, אני רוויה מלכאוב ומגיע לי עכשיו לשמוח, אבל אני גם מרגישה שהטלטלה הנוכחית באה לעורר אותי חזק למשהו.
אני מרגישה כעת שזה רגע של בחירה מחודשת בחיים. כבר בחרתי בהם בהתרסקות הקודמת שלי, שהייתי על הסף והייתי צריכה לבחור אם לחיות או למות... בחרתי לחיות, ולחיות טוב. וחייתי טוב יחסית למה שידעתי עד אז, אבל עכשיו החיים שלי מזמינים אותי לעלות שלב.
אני מרגישה שיש כמה דברים ספציפיים, מן פחדים או מחסומים כאלו, שאם אני לא אתגבר עליהם כעת אז המצב יחמיר מאוד. יש כמה דברים שמאוד ברור לי שעלי לעשות. יש גם כמה שהם בונוס או בסימן שאלה.
דברים שחובה- להתחיל לנהוג. לעבוד על הפחד במה/חרדה חברתית שלי. לחזק את הגוף שלי.
בונוסים- ללמוד לנגן על גיטרה, לצאת לרקוד במקום עם עוד אנשים, להתחיל לעבוד על פרוייקט אמנותי רציני/תערוכה.
בסימן שאלה- לעזוב את בית ההורים ואת העבודה? להיות שוליה כמדריכת ליקוט?
דברים שיעזרו לי להתחיל לנהוג-
לקחת שיעורי נהיגה עם מורה שיבין את המצב ומה הקושי, ויסכים להתאים את השיעורים לכך, כלומר לקחת אותי כל פעם לעיר אחרת.
למצוא חברים/ משפחה שמוכנים לעשות איתי נסיעות, אפילו קצרות, כשאני שמה וויז ונוהגת והם שם כדי לתת לי בטחון ולעזור לי כשאני לא בטוחה מה אמורה לעשות. כמו כן להתאמן איתם על חניות.
דברים שיעזרו לי לעבוד על הפחד במה/ חרדה חברתית שלי-
להתחיל להתנסות בזה במקומות בטוחים, למשל בעבודה להעביר משחק או לספר יותר סיפורים לילדים, במקהלה להמשיך עם השיר שהתחלתי ללמד וגם ללמד את השיר השני שתכננתי, להקריא באנאיי בתור התחלה את הספרות הכתובה ובהמשך לנסות לשתף משהו ממני ולא להיות רק צופה מהצד. אולי להעביר הדרכה על צמח במפגש האחרון של הליקוט ואם לא שם אז להעביר סיור למישהו שאני מרגישה בנוח איתו. לדבר עם אנשים חדשים [למשל מהכיתה של הצילום] ולהכיר אותם יותר.. לתרגל דיבור.
ללכת לרקוד נכנס בתוך העניין הזה האמת. אולי לצאת לרקוד במסיבה עם מוזיקה שאני אוהבת עם חבר/ה שאני מרגישה בנוח איתם. זה מרגיש לי צעד מתקדם בתוך הסיפור אבל בסדר, הנחתי אותו כאן. מתי שארגיש מוכנה...
דברים שיעזרו לי לחזק את הגוף שלי-
לעשות שוב מנוי חודשי לקאנטרי וללכת לשיעורים שאני מתחברת אליהם, אולי בהמשך גם לחדר כושר. אם אמצא את האומץ להסתפר אז גם אוכל להתחיל לשחות. אפשר גם לחזור לעשות הליכות עם אבא שזה שתי ציפורים במכה- גם חיזוק הגוף וגם זמן איכות איתו.
המשמעויות של כל אלו-
אם אוכל לנהוג חיי החברה שלי ישתפרו כי אוכל לפגוש חברים יותר בקלות ולהגיע לאירועים שעד כה לא יכולתי להגיע אליהם כי התחבורה הציבורית תקעה אותי. כמו כן ארגיש הרבה יותר בטוחה בעצמי וגאה בעצמי בזכות ההתגברות על הפחד.
אם אפחד פחות לדבר כל הקיום שלי יהיה פשוט יותר. אצליח להתחבר יותר בקלות לאנשים. ארגיש שהמתנות שלי לא נשארות חבויות בפנים אלא אני חולקת אותן עם אנשים. אקבל גם יותר פידבק ושיקוף מהסביבה על מי שאני ולא ארגיש כל כך לבד והתחושה החיזרית שלי תשבר כי יהיה לי יותר תקשורת ואולי הזדהות או חיבור של אחרים אלי וככה לא ארגיש שמשהו לא בסדר בי.
אם אחזק את גופי אהיה חיונית יותר ולא ארגיש כמו סמרטוט כאוב. מאמינה שזה יתן לי יותר מוטיבציה באופן כללי לתפקד בעולם אם הגוף ירגיש טוב וחזק. חוץ מזה זה יעלה לי את הבטחון העצמי גם כי התגברתי על קושי ועשיתי משהו שרציתי שנים לעשות, וגם כי ארגיש יפה יותר.
ללמוד לנגן על גיטרה-
כבר המון שנים אני רוצה שיהיה לי את המיומנות הזו. המוזיקה בשבילי היא ריפוי עמוק מאוד. מוזיקה היא אחד הכלים החזקים ביותר שלי לתפילה, לשמחה, בכי.. הבעה של רגשות, שחרור של הגוף... כשאני לבד בבית הרבה פעמים המדיטציה שלי ותהליכים עמוקים של ריפוי מתרחשים דרך המוזיקה. הייתי רוצה להיות מסוגלת לשיר ולנגן את השירים שאני אוהבת ומרפאים אותי. כשעשיתי את הקורס הקצר של נגינה בגיטרה זה הביא לי ריפוי ושמחה ענקית. אני ממש מרגישה שזה כלי שחסר לי. חוץ מזה מאוד הייתי רוצה להיות מסוגלת לשבת עם חברים ולנגן ולשיר למשל מסביב למדורה, ולא להיות תלויה באחרים שיודעים לנגן ורק לחכות שיבוא מישהו שיודע... צלילי הגיטרה מרחיבים את ליבי ומעסים אותו כמו שריר תפוס שלאט לאט נהיה רפוי ולא מכווץ... ואני רוצה להביא את עצמי ואת השירים שאני אוהבת לא רק עם עצמי אלא גם במפגשים חברתיים. אולי גם אצליח להמציא שיר או שניים אי פעם או לאלתר משהו מצחיק.
להתחיל לעבוד על פרוייקט אמנותי-
מאוד קשה לי עם זה שיש לי הרבה רעיונות יפים ואני לא מוציאה אף אחד מהם לפועל בגלל הקושי שלי לתפקד. לפעמים אני מתחילה דברים ולא מסיימת, אבל לרוב אני אפילו לא מתחילה אותם. יש לי רשימה של רעיונות, כולם באמת מקסימים וטובים בעיני, אבל הם לא יורדים לאדמה. אני מרגישה שמעבר לכך שזה יהיה מאוד משמעותי עבורי לקחת אחד מהם ולהוריד אותו לאדמה פשוט כדי לתרגל עשייה ודבקות במטרה, ארגיש מאוד טוב עם עצמי אם סוף סוף אעשה משהו ולא רק אדמיין. אבל יותר מזה- היצירה מפעמת בי, היא מבקשת לצאת. היא מבקשת מקום. היא מבקשת שאצלול לתוכה, שאתן לה לצאת... גם היא מרפאת אותי, וחוץ מזה אני מרגישה שרוצה לשתף את העולם באמנות שלי בין היתר גם כדי לקבל תגובה, לראות מה היא מעוררת באנשים, והאמת? גם בי... כי הרבה שנים לא באמת יצרתי משהו גדול ולא צללתי לאיזה פרוייקט כך שמרגישה שאני לא מכירה בעצמי את האמנית שאני... ומאוד רוצה להכיר. במפגש הליקוט האחרון מישהי שאני מאוד מעריכה אמרה לי שהיא מעריצה את האמנות שלי. זה כל מה שרציתי לשמוע, לא בקטע מגלומני או משהו. פשוט לדעת שיש מישהו שמצא עניין, שחשב שמה שאני עושה זה מיוחד, שזה נגע בו, שזה לא נראה לו כמו סתם עוד משהו... זה נתן לי מוטיבציה ורצון להוריד את זה מהדמיונות לעולם הממשי.
להיות שוליה כמדריכת ליקוט-
זה שוב מתוך הרצון להוריד דברים לאדמה, לקחת ברצינות משהו שמעניין אותי ולא לתת לחולשה הזו בכוחות החיים והרצון שלי למנוע ממני להשתפר במשהו שהוא תשוקה אמיתית אצלי. להפסיק לגעת בדברים רק מרחוק, רק במעטפת. לבחור לרדת לעומקם... כמו כן זה יעזור לי להפסיק להקטין ראש ולתת לחולשות שלי להחליט בשמי. תהיה עלי אחריות מסוימת ואולי זה מה שאני צריכה. זו גם הזדמנות לעבוד על הפחד קהל שלי. מצד שני אני מפחדת שזה גדול עלי, ואם ארגיש שזה אכן משהו שאני רוצה ללכת עליו ואני מוכנה לאתגר אז אצטרך לדבר עם המדריכים ולראות אם הם מוכנים לקחת על עצמם את ה"תיק" שאני... כי אני הולכת להיות כנה ולשתף [והם גם ראו בעצמם] לגבי הקשיים שלי ומה שזה ידרוש ממני להתמודד איתו... כמו כן זה גם עניין לוגיסטי קצת לא פשוט. מצד שני זו הזדמנות ענקית ממש גם להעמיק בידע שלי כלקטית, גם לפגוש אנשים חדשים ומיוחדים, ואולי הכי חשוב- להמשיך את המסורת המרפאת והמדהימה של פעם בחודש להעביר סופ"ש בשטח, לשבת מסביב למדורה לשמוע סיפורים, לשיר שירים ולצחוק... המפגשים האלה היו בשבילי ריפוי עצום ברמה שפחדתי מה יהיה כשזה יגמר, והנה יש לי הזדמנות שזה לא יגמר עדיין. יש לי הזדמנות לעוד מזה. אשכרה חשבתי לשלם על שנה נוספת וחשבתי לעצמי שבטח אף אחד לא עשה דבר כזה "מטומטם" ונרשם שוב לקורס שהוא כבר עשה.. והנה צצה ההזדמנות הזו להיות שוליה למדריך. בנוסף אני גם מרגישה שבגלל שאני כ"כ סגורה לא זכיתי להתקרב ולהכיר את המדריכים באמת, ואני רוצה מאוד, כי האנשים האלו מעוררים בי השראה כל כך גדולה. הם מורים שאני שמחה לשאת עיניים אליהם וללמוד מהם. אני רוצה עוד מהם, והייתי רוצה גם שיכירו אותי קצת יותר. אולי אפילו הייתי רוצה חברים כמוהם, ובאופן כללי שאנשים כמוהם יהיו יותר בחיי...
כי זו גם תקופה כזו שאני מבינה שאנשים מסוימים שהיו בחיים שלי כבר לא מתאימים ותומכים בי יותר. חברויות נגמרות לפעמים... אנשים פונים לכיוונים שונים... לפעמים גם חוזרים והשבילים שוב מתאחדים אחרי כמה שנים/חודשים... אבל נכון לכרגע ממש מרגישה שצריכה לשנות את הנוף מבחינת האנשים שמקיפים אותי בחיי... ושמה פגשתי כמה אנשים שהרגשתי שאלו האנשים שנותנים לי תקווה ולאן לשאוף. שנותנים לי דוגמא טובה ולא מושכים אותי למקומות שאני לא רוצה להיות בהם.
לגבי לעזוב את בית ההורים ואת העבודה [או רק אחד מהם] לא אכתוב כעת למרות שחייבת בהזדמנות הקרובה ביותר שתהיה לי לשבת ולכתוב עליהם גם, בעיקר כי מחכים לתשובה ממני בעבודה לגבי שנה הבאה, אבל גם כדי להוריד מעצמי את המעמסה הזו כי זה קשה תקופה כזו של קבלת מליון החלטות.
אני גמורה..... אני חייבת להציל אותי.. כואב לי כל כך...
וכן, יש בתהליך הזה גם שמחה... והוא לא היה מתאפשר אם לא הייתי כבר עוברת פעם אחת מוות שכזה, וקוטפת כמה פירות בעקבות......
אז אני כבר מתורגלת בלמות ולבחור לחיות מחדש
בגלל זה אני רוצה לעשות קעקוע של פאגאנקה בכתב מראה
פאגאנקה ברוסית זה שם של פטריה מסויימת, שבעברית התרגום זה "אמנית המוות"
ואני מרגישה שלמות זאת אמנות
והכתב מראה מייצג עבורי את הילדי, את הלא מובן מאליו, את ההפוך
ואני חושבת שכשמתים מבפנים, כשכל העולם מתרסק וצריך לבחור מחדש אם לחיות או למות, אז הילדיות חשובה מאוד. השטות, הגמישות, היצירתיות, לבוא מכיוון לא מובן מאליו לסיפור הזה... עם הומור, עם נכונות לעשות טעויות, פשוט לנסות... ללמוד תוך כדי תנועה...
כי אם כל הזמן לומדים אז לא נעים [תרתי משמע] ואם כל הזמן נעים אז לא לומדים [גם תרתי משמע]... איזון בין תנועה לעצירה. בין אתגר, עשייה ומתיחת גבולותיי [גם הרוחניים] לבין בטלה ופאן.. בין עירות לשינה, דיבור ושתיקה.....
הבוקר התעוררתי שוב בחרדה.. זה יעבור.. מתישהו זה יעבור. אני יודעת... הייתי שם...
ואלוהים שלח לי הבוקר שני מלאכים כדי שיזכירו לי שאני לא לבד.. ושיש מי שאכפת.. ומי שיתן יד באמת...
תגובות
הוסף רשומת תגובה