שלוש שש שש אפס חמש

  היום משהו מת בי כבר כמה ימים בעצם שאני לא יכולה לקרוא ולכתוב ולצייר ובכלל אין לי אנרגיות ובא לי לישון כל הזמן לא מסוגלת להכיל את המחשבות והרגשות שלי פשוט עייפה רוצה ולא רוצה לקחת חלק רוצה אבל לא מצליחה אני לא הולכת להתאבד וגם לא מתחשק לי על מוות איטי ופסיבי אם כבר אני כאן אז שיהיה בכיף אבל איך? היום עליתי על המשקל וראיתי שרזיתי וזה שימח אותי, זה נשאר, העניין הזה פסדר שישאר לבינתיים פחות מטריד אותי   לא יודעת אם להכריח את עצמי לפעול בעולם אין לי כוח לעשות בכוח לא יודעת אם לאנוס את עצמי לזה לא יודעת אם לחזור לבלוע כדורים נקרא לאנוס את עצמי קשה לי המחשבה שאולי אני זקוקה לחרא הזה, שאולי משהו דפוק באמת במח שלי ואני מאמינה שאפשר לשנות את המח גם בלי זה   ואני משתדלת אבל לא רואה פירות לא יודעת. אולי יש, אולי זה קורה נורא לאט הנה, אני כבר לא מרביצה לעצמי כמעט בכלל ואולי אני לא מצליחה להתנקות אבל כן השתנו הרגלי הצריכה וזה הולך לכיוון טוב לאט, אבל טוב   עייפה מלשנוא את עצמי מלחפש בחוץ כל הזמן אני לא אמצא ישועה אצל גוגל ולא אצל אנשים אולי אצל אלוהים   מרגישה שהתנוון לי המ...

  היום הסתגרתי בחדר במשך כמה שעות כי אמא שלי הייתה עסוקה בנקיונות פסח, מה שאומר שכל הבית מבולגן נורא ורועש. לא יכולתי להכיל את זה, זה שיתק אותי והתחבאתי מזה. בצהריים יצאתי מהחדר בוכה ואמרתי לאמא שלי שקשה לי להכיל את כל הרעש והבלאגן. רק רציתי לשתף אותה בקושי שלי. לא ביקשתי ממנה שום דבר, לא ביקשתי שתשתנה או תעשה משהו אחרת ממה שהיא עושה, רק רציתי לשתף. אמא שלי תמיד חושבת שבאים לבקר אותה. היא תמיד מתגוננת. היא כעסה וקיללה "כוס אמק, אף פעם אי אפשר לרצות אותך ואת אבא שלך". לא ביקשתי שהיא תרצה אותי, לא רציתי שום דבר, רק שתבין את הקושי שלי. התגובה שלה פגעה בי והכאיבה לי מאוד. חשבתי על איך כל אחד עסוק בכאבים שלו ובחורים שיש לו בלב עד כדי שלא יכול לראות אחרים.   חשבתי גם על זה שעם כמה שאמא מנסה, היא רחוקה מלהבין איך אני ואבא חווים את העולם, איך בלאגן ורעש משפיעים עלינו. גם יש בה אטימות גדולה כי כל הזמן היא מרגישה שמבקרים אותה ותוקפים, וזה מונע ממנה ללמוד מאחרים ולהקשיב באמת למה שאומרים לה.    חוצמיזה, כבר איזה שבועיים אמא לא מרגישה טוב והיא לא נחה ואני כבר לא יודעת איך לשמור ע...

  אז בפוסט הקודם כתבתי על מלא דברים שמציקים לי ומכאיבים לי ועכשיו אני אומרת לעצמי גאד דמט כמה אפשר להתמקד במה שרע וכואב... כלומר זה סבבה להוציא ולפרוק ולכאוב אבל מה עם כמה מילים טובות? הבלוג הזה הוא פשוט 12 שנה של קיטורים בכתב, זה מפחיד... האם אי פעם עצרתי כדי להגיד לעצמי כל הכבוד? לתת לעצמי איזה טפיחה על השכם? סיימתי את התואר למרות שזה היה קשה לאין שיעור ונותרתי מפורקת לגמרי.... לא האמנתי שאני אסיים אבל כשסיימתי? הופס... סיימתי... נעלם כלא היה..... ושקעתי... תכלס שמגיע לי מסיבה ענקית ומלא מתנות אני זקוקה לזה, אני שוכחת איך הוא אומר? נרקומן של אהבה? אז ככה אם לא ממישהו אחר אז מעצמי, אבל אני חייבת לקבל את מנת האהבה שלי לזכור שאני טובה, שיש לי כוחות על, שיש מקומות ואנשים שאני מרגישה איתם בבית גם אם לפעמים הכל שורף הכל פחם מתפורר.. זה קשה לחנך את השכל שלי להיות אופטימי יותר... אני כל כך רגילה לראות הכל שחור... זה אפשרי אבל זה קשה... לכתוב 3 דברים טובים כל יום עזר לי בזמנו וככל שהקפדתי על זה ועבר הזמן שמתי לב שהמח שלי יותר שם לב לדברים המשמחים שקורים לי.... אז רוצה לחזור להקפיד על זה.....

  כבר כמה לילות שיש לי חלומות מיוחדים מאוד שמגלים לי את כל התשובות והסודות לגבי ההתפתחות וההחלמה שלי. היום התעוררתי אחרי שינה עמוקה של מעל עשר שעות [לפני שנה אם מישהו היה אומר לי שאוכל לישון מעל ל-3 שעות רצוף היה לי קשה להאמין...]  ומאז היו לי המון מחשבות. לא רעש בראש, מחשבות חשובות. זה מהימים האלו שכל היום בא לי לכתוב את מה שמתרחש לי במח בגלל שאני מרגישה שזה מאוד משמעותי... אבל לא כתבתי... הייתי עסוקה בלנסות לעשות את המשימות שרציתי לעשות היום... עשיתי רק שתיים מהן, שזה גם בסדר- הלכתי לסופר וגם עשיתי תספורת לגבות שלי. בבוקר כשיצאתי לסופר פתאום שמתי לב כמה השתניתי. פעם לא הייתי יוצאת לרחוב בלי מייקאפ, חזיה, ואיזה מבט במראה [אם לא להתקע מולה חצי שעה].. אז אולי היום אני כבר לא עסוקה בדברים האלו, שהם באמת לא הדברים החשובים בחיים ככל הנראה, מצד שני אני מרגישה שאני ממש נסחפת על ידי הרגשות והמחשבות שלי כך שממש כמעט ואין לי עוגנים לעולם בחוץ... לפעמים תוקפת אותי חרדה שאני נראית ממש מוזר לאנשים, שאני נראית רע מאוד. אני כל כך בתוכי שכבר איני מביטה במראה, והיום שמתי לב שהגבות והזקן שלי נ...

אם הפסקתי לעשן והפסקתי לאונן והפסקתי לאכול והפסקתי לחרבן ולראות טלוויזיה ולקרוא עיתון ולגלוש בפייסבוק הרבה יותר מדי שעות ואם כבר נזכרתי שהאנשים שאני מתכתבת איתם במחשב הם אנשים אמיתיים בדיוק כמוני ואם כבר הבנתי שאני אמיתית [דיינו!] והשלמתי עם זה שאני לא הזיה או חלום למרות שבשבוע אחד כל מי שפגש אותי מחוץ למסך אמר לי שאיתי זה מרגיש כמו חלום או קסם אם הבנתי את זה שבראש אני הכי 

מה נשתנה? הרבה וכלום הרבה יותר הרבה מכלום אני גדלתי ואיתי הכאב אבל גם האמונה והיכולת לשנות

אבא היקר אביב אברי רן נשמע איש מעניין מאוד אובססיה או סי די אופציות לאן ללכת אם ארצה לעזוב את... אז אחי היקר אחרי גרמניה אחרי המטר האחרון שהיה ופספסתי איזה מדהים זה לשמוע שמישהו נהנה מה... איחלו לי הרבה ברכות ביום ההולדת אין לי מה להגיד אין סוף מטפלים איפה ההוסטל הזה נמצא איתי אהוב איתי איתי 22 איתי 116 אלוהים אמא יקרה אמא קוראת מהסידור בסלון אמא אומרת שלפי דעתה אני בדיכאון אמא שלי חולמת שתהיה לה ילדה פרחונית אנורקסיה אני מרגישה שבחיים לא אחלים אני שונאת שאומרים לי שלא השתניתי אתם מדברים על אנושיות   בחנות ההיא ביטוח לאומי שלום בסוף היום לבד בפיסת טבע שוממה נתקבצו חבורת קופי בר בשיעור   גמילות חסדים שתולה בבית השם   דברים שאני רוצה לעשות דברים שקרו אתמול והיום ובכלל דודא דיוק דלהי דפי בוקר דרושה הצלה   האם סטיתי מהשביל הבוקר התעוררתי ב הביוגרפיה שלי החלום הטרדות מיניות היום בבוקר התעוררתי וצעקתי היום היה לי יום משונה ועוצמתי היום התעוררתי בבהלה היטלר היום הייתי בגהה הכאב רגליים רק מתגבר הכל משתנה במהירות עצומה הלב שלי גם פצוע הליך כירורגי מול הזנב שלי המכתב של אורי ה...