כבר כמה לילות שיש לי חלומות מיוחדים מאוד שמגלים לי את כל התשובות והסודות לגבי ההתפתחות וההחלמה שלי. היום התעוררתי אחרי שינה עמוקה של מעל עשר שעות [לפני שנה אם מישהו היה אומר לי שאוכל לישון מעל ל-3 שעות רצוף היה לי קשה להאמין...]  ומאז היו לי המון מחשבות. לא רעש בראש, מחשבות חשובות. זה מהימים האלו שכל היום בא לי לכתוב את מה שמתרחש לי במח בגלל שאני מרגישה שזה מאוד משמעותי... אבל לא כתבתי... הייתי עסוקה בלנסות לעשות את המשימות שרציתי לעשות היום... עשיתי רק שתיים מהן, שזה גם בסדר- הלכתי לסופר וגם עשיתי תספורת לגבות שלי. בבוקר כשיצאתי לסופר פתאום שמתי לב כמה השתניתי. פעם לא הייתי יוצאת לרחוב בלי מייקאפ, חזיה, ואיזה מבט במראה [אם לא להתקע מולה חצי שעה].. אז אולי היום אני כבר לא עסוקה בדברים האלו, שהם באמת לא הדברים החשובים בחיים ככל הנראה, מצד שני אני מרגישה שאני ממש נסחפת על ידי הרגשות והמחשבות שלי כך שממש כמעט ואין לי עוגנים לעולם בחוץ... לפעמים תוקפת אותי חרדה שאני נראית ממש מוזר לאנשים, שאני נראית רע מאוד. אני כל כך בתוכי שכבר איני מביטה במראה, והיום שמתי לב שהגבות והזקן שלי נהיו ממש ארוכים, אולי הכי ארוכים שאי פעם אני זוכרת אותם... גם שמתי לב שהשקים שלי מתחת לעיניים עמוקים וכהים כמו של אדם חולה... הדבר היחיד שאני עוד איכשהו מקפידה עליו לפני שאני יוצאת לרחוב זה להסתרק כי כשאני לא מסורקת אני נראית ממש פרועה. חוץ מזה, יצאתי היום בפיג'מה עם הקרוקס המתפרקות שלי. כאב לי הגוף נורא. כבר שבוע הוא כואב בטירוף. אמרתי לעצמי שאולי פיברומיאלגיה זה לא המצאה, אבל בעצם זה לא משנה...

 

חשבתי על איך שקרסתי, איך אחרי 4 שנים שגירדתי את סף היכולת שלי פשוט לא נשארה לי אנרגיה לשום דבר. הגעתי למרכז הקניות וקניתי לי אוכל כי לאחרונה אין כל כך אוכל בבית. פעם אמא הייתה מבשלת ודואגת לדברים האלו אבל היום אני מרגישה שהיא גם כן נסחפת בתוך איזה זרם של לאיודעת מה וכבר ממש לא מרגישים את הנוכחות שלה בבית. היא מבלגנת והולכת, לרוב. בכל אופן קניתי לי אוכל וחזרתי הביתה. כשניגשתי לגזום את הגבות שלי וגיליתי כמה הזקן ארוך נזכרתי שבשנה שעברה הייתה לי מן פנטזיה כזו לנסוע ולהתבודד איפשהו לתקופה ארוכה, רק בשביל לראות עד כמה ארוך הזקן שלי יכול להיות. חשבתי על זה שלא נסעתי לשום מקום, אבל כן התבודדתי, והנה הוא תפס אורך ובכלל לא שמתי לב. לא הורדתי אותו. חשבתי לעצמי האם יאהבו אותי גם יחד איתו. האם ירצו לעשות איתי אהבה. פתאום הוא נראה לי לא מאוד נורא והחלטתי לצלם אותו. חיפשתי את השיערות השחורות והבולטות ביותר וצילמתי. חשבתי אם לשלוח את התמונה לבחור שאני אוהבת, רק כדי לבדוק אם הוא עדיין בעניין שלי ולא נגעל בטירוף. לא שלחתי לאף אחד. חשבתי לעצמי שזאת האמת. יש לי זקן. זה חלק ממני. כמה אני יכולה להאבק ולנסות להסתיר חלקים ממני כדי שיאהבו אותי? כמה אני יכולה לכפות על עצמי דברים שהם לא אני, לא נעימים לי?... רק כדי להיות חלק מ. עכשיו אני נזכרת בפוסט האחרון שבר כתבה בבלוג שלה לפני שנפטרה- "ממה אני פוחדת? להשאר בחוץ? אז שאני אשאר, בטוח גם שם נחמד אולי אפילו יותר מבפנים" מדהים שהיא כתבה את הפוסט הזה פשוט ככה מהלב בלי לנסות יותר מדי [מרגישים את זה, וחוץ מזה כזו הייתה בר, לא בנאדם של פוזות ולנסות להרשים].. בכל אופן הפוסט ה"יומיומי" הזה שלה קיבל עבורי כל כך הרבה משמעויות אחרי שהיא נפטרה.

 

מה רציתי לכתוב? לגבי הזקן, ובכלל, בא לי פשוט להיות יותר אני ויותר קשובה לעצמי. אתמול הוא אמר לי שכבר פעמיים הוא שמע ממני על אנשים מסוימים בחיי שמביאים לי המון קושי וכאב. חשבתי לעצמי על למה אני בכל זאת שומרת על האנשים האלו בחיים שלי. מה המפגשים האלו נותנים לי? חשבתי על החבר הנרקומן ואמרתי לעצמי שהוא משקף לי משהו מאוד מאוד חשוב, מעבר לזה שהוא בנאדם מיוחד והוא מסקרן אותי ואני אוהבת אותו, עצם זה שהמפגש איתו מעלה בי כל כך הרבה כאב וחרדה- זה עניין חשוב. הוא בא להאיר לי על משהו בתוכי בצורה מדויקת מאוד. למשל אחת השאלות שעלו לי אחרי המפגש האחרון איתו זה למה אנשים אוהבים סמים? כלומר מה כיף בזה? מה הקטע של זה? חשבתי לעצמי איזה מן סוגים של אנשים נמשכים לסמים... [כמובן שכלמני סוגים, וגם אנשים שונים נמשכים לסמים שונים..]  שאלתי את עצמי מה משך אותי אל העולם הזה של הסמים. חשבתי על זה שתמיד הרגשתי קצת בשוליים, גם בתור ילדה. תמיד נמשכתי לאלו שבצד, לאלו שחצי רגל בחוץ. גם תמיד נמשכתי לכאב ולצרות, לא יודעת למה [וכן, אני עושה את ההקשר בין סמים וכאב]. המשיכה לסמים אצלי קשורה ככל הנראה גם בעניין הסקרנות לגבי מצבי תודעה שונים והפוטנציאל של השכל שלנו... חוץ מזה אני גם מרגישה שבגלגולים הקודמים השתמשתי בסמים [גראס ופסיכדלים].. גם כי זה מסתדר לי עם אורך החיים שחייתי [שני גלגולים אחורה] וגם כי אחרת איך אפשר להסביר שכבר מגיל מאוד צעיר [ביה"ס יסודי] נמשכתי לזה וחיפשתי את זה בלי שידעתי על זה יותר מדי.. משהו בי התגעגע לזה וזאת כנראה גם אחת הסיבות שחזרתי לכאן, אחת מני רבות מאוד... [לפעמים כשבא לי למות אני אוהבת לשאול את עצמי למה התגעגעתי כאן בכדור הארץ.. ] אגב זאת גם סיבה מספיק טובה להפסיק [שוב, אחת מני רבות]... אני לא חושבת שצריך להתנתק מהנאות גופניות כי אחרת מה החוכמה בכלל שיש לנו גוף... כלומר לא באנו לכאן רק להנות אבל גם לא באנו לכאן רק בשביל עבודה רוחנית... כי עבודה שהיא רק רוחנית אפשר לעשות גם מלמעלה... באנו לכאן לעשות גם עבודה בחומר... מה שחשוב לי זה להשתחרר מהתלות כי בואנגיד שיש דברים יותר חשובים להתגעגע אליהם על האדמה הזאת מאשר לדפוק ראש בסוף יום עבודה [שלא נאמר עבדות]...

 

קיצר קצת איבדתי את חוט המחשבה שלי אבל מה שחשוב לי להגיד זה שאני לא מגנה את ההתמכרות, להפך אני חושבת שזאת ההזדמנות שלי להשאיר אותה מאחורי ולא לסחוב אותה איתי כמו גידול במשך עידנים... מה שחשוב לי באמת והבנתי את זה בעקבות המפגש הקשה שהיה לי עם החבר הנרקומן- חשוב לי לעבוד עם מה שיש. זה מצחיק קצת להגיד אבל זה פתאום מתחבר לי לפרמקלצ'ר- להשתמש במשאבים הזמינים, המקומיים... כשאני מסתכלת על עצמי כעולם קטן, כמיקרו אקלים עם רוח חיים... כגוף-נפש-רוח... אני רוצה לחקור את התודעה שלי as is... אני לא מצטערת על הנסיונות שהיו לי עם סמים למינהם, זה כן לימד אותי המון, ואמנם אין סוף לסמים ולטריפים ובאמת שאין לי כל כך הרבה ניסיון בנושא, אבל באיזשהו מקום אני מרגישה שהבנתי את הקטע, אני מרגישה שיש לי את האפשרות להבין מהות של חומר גם אם נפגשתי איתו בצורה הומאופטית. זה לא תמיד היה ככה, זה חלק מהקשבה מאוד מאוד רגישה שפיתחתי, הקשבה לגוף שלי ולדקויות באופן כללי... לצבע, לצליל... חוץ מזה שכשמקשיבים לאנשים שמדברים על חוויות עם סמים מסוימים לרוב יש הרבה משותף בסיפורים שלהם.. למשל "אין לי מילים לתאר את זה", "ראיתי צבעים שלא ראיתי לפני כן", "הרגשתי אחדות עם העולם.. הרגשתי חלק מהרשת.. הבנתי את המיקום של כל אחד וכל דבר ואת כל ההקשרים.. את כל מה שקרה בעולם", "חוויה חוץ גופית"...וכו וכו'... ואני מרגישה שאחרי שכבר חקרתי קצת את התודעה והרוח ואפילו עברתי כמה "קיצורי דרך" מה שנקרא עם הסמים אז אני יכולה גם להמשיך ולחקור את העולם בזה בלי חומרי עזר.. ולא רק שאני יכולה אני רוצה... כי אני רוצה לעבוד עם מה שיש... ולא רק זה- אני גם מרגישה שהחיים שלי טריפיים לגמרי גם בלי סמים.. הצבעים האלו שעשויים מאור, להביט על הגוף שלי מלמעלה, לראות צלילים, לשמוע את המוזיקה של החלל, כן החרא הזה קורה לי גם ככה סתם ביום יום כשאני סאחית... ואני מאוד הייתי רוצה להתאמן בעניין התודעה, כמו שמאמנים שרירים מסוימים הייתי רוצה לאמן את המח [במדיטציה לצורך העניין] כדי להגיע אל ה"מימדים" השונים... שהם בעצם לא ממש מימדים שונים.. כל הפוטנציאל לזה גלום בתוכינו... למשל כשלוקחים DMT [שזה חומר שמופרש בגוף באופן טבעי במצבים מסוימים] כל החזיונות המשונים שרואים- מאיפה הם באים? הם באים מבחוץ או מבפנים? לפי דעתי זה מידע שקיים בתוכינו, או אם לא בתוכינו אז בעולם אבל מה שחשוב להבין פה זה שיש לנו את הגישה אליו גם בלי חומרי עזר... ומה שאין גישה אליו- אולי לא צריך שתהיה גישה אליו... כלומר, קשה לי להאמין שהגוף שלנו "נברא מקולקל"... וגם מי שלא מאמין בבריאה אלא רק במדע- לא יכול להיות שכל החיות כל כך מותאמות לדרך חיים שלהן [ציפורים עפות דגים שוחים דובי קוטב יכולים לשרוד בקור.. כל אחד עם השיניים שמתאימות לו והציפורניים שמתאימות והכל..] לא יכול להיות שכולם מותאמים ורק האדם מקולקל... חסר לו משהו והוא צריך סמים בשביל מלוא הפוטנציאל...

 

אני לא פוסלת לגמרי שימוש במשני תודעה, בעיקר לא אלו שבאים מצמחים ופטריות.. כלומר יש לנו קשר בלתי ניתן לעירעור עם הטבע, אבל כן ניתן להירהור. ואני חושבת שעלינו להקשיב טוב טוב לגוף שלנו וקודם כל ללמוד לחיות איתו בשלום כמו שהוא. עם זקן. עם גישה למימדים מסוימים, כל אחד כפי שהוא. וואלה יש אנשים שמעולם לא לקחו סם פסיכדלי והגיעו לאותן חוויות ואשפזו ותייגו אותם כמשוגעים. יש אמת גבוהה, יש דברים שקשה להבין, השראה אלוהית. בא לי לנוח מלא ולהקשיב לזה... להקשיב. היום כל רעש קטן בחוץ הפריע לי להקשיב למה שקורה לי בפנים... ממש הרגשתי שאני רוצה להתרכז בזה, שאני לא רוצה לפגוש אנשים ולשמוע דיבורים ובטח שלא טלוויזיה או אורות חזקים או מוזיקה.. כלום... שום גירוי שיוציא אותי מההקשבה למה שקורה בתוכי...

 

זה היה קצת קשה כי עכשיו למשל אינני לבד בבית אבל בסופו של דבר אני מרגישה שהצלחתי להיות די בהקשבה היום...

גם חשבתי הרבה על הNA ועל זה שבא לי לקפוץ... לא יודעת אם לאמץ פול פאוור את הדרך אבל אני חושבת שהם עושים שם דרך רוחנית מאוד מיוחדת ומי שמתקשה לשים קאט ורוצה אז אפשר לגדול מאוד במקום הזה.

 

 

 

מתוך הפלייליסט של החיים שלי- שירים שחוזרת אליהם אחת ל...