בנקודות
היום הסתגרתי בחדר במשך כמה שעות כי אמא שלי הייתה עסוקה בנקיונות פסח, מה שאומר שכל הבית מבולגן נורא ורועש. לא יכולתי להכיל את זה, זה שיתק אותי והתחבאתי מזה. בצהריים יצאתי מהחדר בוכה ואמרתי לאמא שלי שקשה לי להכיל את כל הרעש והבלאגן. רק רציתי לשתף אותה בקושי שלי. לא ביקשתי ממנה שום דבר, לא ביקשתי שתשתנה או תעשה משהו אחרת ממה שהיא עושה, רק רציתי לשתף. אמא שלי תמיד חושבת שבאים לבקר אותה. היא תמיד מתגוננת. היא כעסה וקיללה "כוס אמק, אף פעם אי אפשר לרצות אותך ואת אבא שלך". לא ביקשתי שהיא תרצה אותי, לא רציתי שום דבר, רק שתבין את הקושי שלי. התגובה שלה פגעה בי והכאיבה לי מאוד. חשבתי על איך כל אחד עסוק בכאבים שלו ובחורים שיש לו בלב עד כדי שלא יכול לראות אחרים.
חשבתי גם על זה שעם כמה שאמא מנסה, היא רחוקה מלהבין איך אני ואבא חווים את העולם, איך בלאגן ורעש משפיעים עלינו. גם יש בה אטימות גדולה כי כל הזמן היא מרגישה שמבקרים אותה ותוקפים, וזה מונע ממנה ללמוד מאחרים ולהקשיב באמת למה שאומרים לה.
חוצמיזה, כבר איזה שבועיים אמא לא מרגישה טוב והיא לא נחה ואני כבר לא יודעת איך לשמור עליה אז אני כועסת.
אתמול זוגתו של חוטב העצים שאלה אותי אם כשאני עפה אני לא נתקלת לפעמים בדברים או במכשולים שצריך לעקוף, ועניתי לה שבדרך כלל אני עפה מספיק גבוה ואז אין במה להתקל. שיחה יום יומית מעניינת כזו.
כל היום הייתי משותקת מכאב. ברגע שהחלטתי לנסוע לאנאיי משהו השתחרר קצת. אני יודעת שהשיתוק והכאב קשורים אצלי לקבלת החלטות ולעשייה בעולם, לדברים שנעימים לי ולא נעימים לי.
וזהו להיום
תגובות
הוסף רשומת תגובה