גברים שמתחילים איתי בצורה כ"כ זולה ונמוכה, וחושבים שזה יעבוד. למה הם חושבים שזה יעבוד? זה ממש מוזר אף פעם לא הרגשתי ככה, אבל כל גבר שמה שנקרא מתחיל איתי אני פשוט מקבלת בחילה בחודשים האחרונים. לא יודעת. אולי אמיר איפשהו יושב לי אבל נראה לי שזה אולי משהו שהמוח שלי המציא כדי שיהיה לו במה להתעסק, כי המוח שלי מכור לסיפורים מטופשים עם זכרים. אני לא יודעת אם באמת יש בי געגוע אליו. אני לא יודעת. כנראה שכן קיויתי למשהו, אבל האם באמת יכל לעבוד שם משהו? ואני מזכירה לעצמי 'לא רוצה לא צריך'. ואלו המשונים שקופצים מהתיכון 'תמיד ריתקת אותי'.. למה לא אמרתם אז? כשהייתי צריכה שיגידו בין כל אלו שעשו לי תמוות? אוף.. בני אנוש פשוט מאכזבים אותי.. שוב ושוב... ואני אף פעם לא לומדת פשוט להפסיק לצפות... כי כנראה בפנים אני יודעת שכן מגיע לי משהו נעים... ואני גם יודעת שיש אנשים טובים באמצע הדרך. אני באמת יודעת. ראיתי אותם... הם בדרך כלל רחוקים..... וכל האנשים האלו של תבואי למסיבה תבואי למסיבה... שטוחנים סמים כמו חזירים... לא.. נעים לי בבית.... הכל מפחיד והמירוץ מהיר הרבה יותר מדי....
רשומות
אגדה
פעם, בארץ רחוקה, גרה משפחת מלוכה- מלך, מלכה, ונסיכה. ארמונם היה עצום בגודלו, כולו עשוי זכוכית, מבריק ומנצנץ. הקירות היו גדולים ולא היו שם דלתות או מנעולים, רק ריבועי זכוכית גדולים. הארמון היה נקי וריח נעים של פרחי יסמין מילא את החדרים. ניתן היה לראות את השמים דרך התקרה השקופה, ואת היער דרך קירות הזכוכית, ואת האדמה, דרך רצפת הזכוכית. אם היו מביטים היטב היטב על האדמה דרך הרצפה, ניתן היה לראות נמלים קטנטנות עמלות, סוחבות כל מני אוצרות שמצאו לביתן. לנסיכה הייתה מיטה מזכוכית, והמיטה לא נשברה מעולם, כי הנסיכה הייתה מאוד עדינה. היא לא קפצה על המיטה אף פעם, וגם אם הייתה מחליטה לקפוץ, סביר להניח כי המיטה הייתה נשארת שלמה, כי רגליה של הנסיכה היו קטנטנות, צעדיה כמו צמר גפן שמלטף את האדמה. כשהיא הלכה, נראתה מעט מרחפת, צעדיה קלילים ושירתה נעימה כשירת מלאכים... עורה של הנסיכה היה כל כך בהיר, שלפעמים היה נדמה כי אפשר לראות מה יש מתחתיו. ידיה היו דקיקות ואצבעותיה ארוכות. שיער זהוב לראשה, כמו חוטי משי דקים. כך הייתה משוטטת לה הנסיכה בארמון הזכוכית, בין משרתים וחדרי נשפים בשמלות תחרה לבנות, פוסעת ...
"האל עסוק בהכשרת גזע של בני האדם היודעים לאהוב. אני מאמין כי גורל האדמה עצמה תלוי בהתקדמותינו אנו וכי הזמן לכך קצר מאוד. ובאשר למה שאנו צפויים למצוא בעולם הבא, אני מאמין שמה שנגלה שם תלוי ביכולתינו לאהוב, כאן ועכשיו." ג'ורג' ריצ'י, מתוך הספר 'חזרה ממחר' מחר היום האחרון שאני הולכת למכללה השנה, ואז יש חודש של מבחנים ועבודות. כרגע אני סוג של קורסת תחת לחץ אבל מצד שני מרוב שלחוץ אין גם זמן לחשוב יותר מדי... הכל מן מתקתק על אוטומט. זה כמו שאיכשהו בדרך פלא יצאתי עם בגרות מלאה, כנראה שזה גם מה שיקרה עם התואר הזה. אני מקווה. הרגליים שלי מאוד כואבות, כמו פעם. כבר כמה שנים הם לא כאבו ככה. זה כ"כ משונה שלפעמים אני מתחילה לפחד שאני ממציאה את זה, מצד שני זה מספיק כואב בשביל להיות אמיתי. זה מזכיר לי שתמיד כשאני יוצאת מחנות בקניון אני מפחדת שגנבתי בלי לשים לב, אני מפחדת שהמכשיר יצפצף, אבל זה אף פעם לא קורה. כנראה אני לא מספיק סומכת על עצמי, או שסתם הסביבה גרמה לי לרעיונות טיפשיים בראש. חזרה לי הציסטה בברך. הדבר היחיד שנחמד בכאבי רגליים זה שהם משכ...
אוסף
גם אני לא רוצה לדמיין אותי ככה אבל זה תקוע כמו קוץ בזיכרון מעניין מה יותר מגעיל המציאות או מה שדמיינת יום ד' 6.6 בשעה 11 ורבע ליביה, לשלם 6 טיפולים אם אוטו מצטלב עם אוטו ואני מצטלבת עם חתול, זה אומר שאני חתול? מעטים יוצאים מהבדידות נשכרים, גילי נתנה לי 60 ש"ח יותר ממה שצריך. יש למדבקה הזאת מלא שרירים, זה מדבק לאצבע! רוני. אני גבוהה מהתנין! גם את! שתינו! יש לך חיים אין לי סוס פוני. לפטופ. אינדיאנים. פינגווין צהוב. אני אוהב תפוחים וצבי ים! מישהו אי פעם חשב מה נעשה כשנהיה לטאות? אדם על הסף. יש עליה חרצפונים. מה זה? לא יודעת אני בדיוק חוקרת מה זה... איזה פרווה נעימה! שלא תעשה עליך חרא! פרונצ'ן! פונצ'ה! פונצ'ה! צעקה חזק והרבה נפלו לה השיניים הקדמיות בלונד עיניים כחולות שמנמונת לבושה טייץ וחולצה לבנה איך תוך שניה סוס נוצץ הופך להיות תפוז מעוך? נשבעת שהיה שם חד קרן, פשוט... לא הייתה לו קרן.
תמונות מלפני שנה בדיוק.
נתקפתי נוסטלגיה וחפרתי לעצמי בתמונות והחלטתי להעלות אותן. אני כותבת בימים האלו אבל משום מה בבלוג זה לא יוצא. כותבת בעיקר באוטובוס. אתמול בדיוק כשחשבתי להתייאש לגמריי אלוהים שלח לי כמה מלאכים, להזכיר לי שאם חשבתי ללכת אז אוי ואבוי לי, כי זה התפקיד שלו לתת חיים ולקחת. בינתיים אני מדברת עם בעלי חיים כרגיל, לא רוצה בני אנוש. יודעת שיש טובים באמצע הדרך, אבל כרגע רוב הסובבים אותי עושים לי רע. אולי אם יהיה לי כוח אני אקליד את מה שכתבתי באוטובוס, אבל אני מכירה את עצמי בטוח לא יהיה לי כוח. מחסום כתיבה זה פשוט לא תיאור מספיק טוב למה שהולך פה... לפחות נפתח הציור... כנראה שמשהו חייב לבוא על חשבון משהו אחר.. "אסתי מה קורה איתך?.." שאלו אותי יותר מדי בחודש האחרון... אני מרגישה שאני מתנהגת כרגיל, אני לא חושבת שאני נראית שונה או משהו... אבל כנראה זה באמת בולט לעין..כשאני רק נכנסת לחדר וישר אנשים שואלים מה קרה... כנראה שבלון בלי אוויר זה בלון בלי אוויר, ולא צריך להיות מאוד חכם או מאוד רגיש בשביל להבחין. כנראה שהפרצוף שלי צועק אומללות גם אם אני מנסה בכל הכוח להראות בסדר....
