תמונות מלפני שנה בדיוק.

 נתקפתי נוסטלגיה וחפרתי לעצמי בתמונות והחלטתי להעלות אותן. אני כותבת בימים האלו אבל משום מה בבלוג זה לא יוצא.

כותבת בעיקר באוטובוס. אתמול בדיוק כשחשבתי להתייאש לגמריי אלוהים שלח לי כמה מלאכים, להזכיר לי שאם חשבתי ללכת אז

אוי ואבוי לי, כי זה התפקיד שלו לתת חיים ולקחת. 

 

בינתיים אני מדברת עם בעלי חיים כרגיל, לא רוצה בני אנוש. יודעת שיש טובים באמצע הדרך, אבל כרגע רוב הסובבים אותי עושים לי רע.

אולי אם יהיה לי כוח אני אקליד את מה שכתבתי באוטובוס, אבל אני מכירה את עצמי בטוח לא יהיה לי כוח.

 

מחסום כתיבה זה פשוט לא תיאור מספיק טוב למה שהולך פה... לפחות נפתח הציור... כנראה שמשהו חייב לבוא על חשבון משהו אחר..

 

"אסתי מה קורה איתך?.." שאלו אותי יותר מדי בחודש האחרון... אני מרגישה שאני מתנהגת כרגיל, אני לא חושבת שאני נראית שונה או משהו...

אבל כנראה זה באמת בולט לעין..כשאני רק נכנסת לחדר וישר אנשים שואלים מה קרה... כנראה שבלון בלי אוויר זה בלון בלי אוויר, ולא צריך להיות

מאוד חכם או מאוד רגיש בשביל להבחין. כנראה שהפרצוף שלי צועק אומללות גם אם אני מנסה בכל הכוח להראות בסדר.