אגדה

 פעם, בארץ רחוקה, גרה משפחת מלוכה- מלך, מלכה, ונסיכה. ארמונם היה עצום בגודלו, כולו עשוי זכוכית, מבריק ומנצנץ. הקירות היו גדולים ולא היו שם דלתות או מנעולים, רק ריבועי זכוכית גדולים. הארמון היה נקי וריח נעים של פרחי יסמין מילא את החדרים. ניתן היה לראות את השמים דרך התקרה השקופה, ואת היער דרך קירות הזכוכית, ואת האדמה, דרך רצפת הזכוכית. אם היו מביטים היטב היטב על האדמה דרך הרצפה, ניתן היה לראות נמלים קטנטנות עמלות, סוחבות כל מני אוצרות שמצאו לביתן.

לנסיכה הייתה מיטה מזכוכית, והמיטה לא נשברה מעולם, כי הנסיכה הייתה מאוד עדינה. היא לא קפצה על המיטה אף פעם, וגם אם הייתה מחליטה לקפוץ, סביר להניח כי המיטה הייתה נשארת שלמה, כי רגליה של הנסיכה היו קטנטנות, צעדיה כמו צמר גפן שמלטף את האדמה. כשהיא הלכה, נראתה מעט מרחפת, צעדיה קלילים ושירתה נעימה כשירת מלאכים...

עורה של הנסיכה היה כל כך בהיר, שלפעמים היה נדמה כי אפשר לראות מה יש מתחתיו. ידיה היו דקיקות ואצבעותיה ארוכות. שיער זהוב לראשה, כמו חוטי משי דקים.

כך הייתה משוטטת לה הנסיכה בארמון הזכוכית, בין משרתים וחדרי נשפים בשמלות תחרה לבנות, פוסעת בצעדיה הקטנים בארמון, שרה בקול מלאכים את שירה האהוב:

 

"מהו הכחול שמבעד לתקרה?

הירוק שמבעד לקירות?

ולמה הנמלים כ"כ עמלות? אין להן משרתים בארמון?

מה מסתתר שם ביער הרחק?

אולי עוד נסיכה איתה לשחק?..."

 

כך הייתה שרה בודדה בארמונה, יום אחרי יום, חולמת על חבר או חברה לשחק איתם, בעוד המלך והמלכה היו עסוקים בניהול ממלכה שלמה, עם סוסים ופרשים וחרבות ומגנים, ועם שזקוק למנהיגים חכמים וחזקים.

 

ביום בהיר אחד, בעוד הנסיכה השתעממה בארמונה, שמעה פתאום צליל מוזר, מן נקישות על זכוכית. פסעה הנסיכה לכיוון הצליל, וככל שהתגבר כך גברה סקרנותה. היא עברה בין החדרים הרבים שהיו בארמון, עד שהגיעה לחדר המשחקים, שם הצליל היה חזק במיוחד. הנסיכה הביטה סביב, עד שראתה מן יצור משונה דופק מבחוץ על קירות החדר.

מרחוק לא יכלה הנסיכה לזהות מיהו היצור המשונה שדופק על קירות ביתם, אך כשהתקרבה, גילתה שזוהי ילדה קטנה, בערך בת גילה. היה קשה להבחין שזאת ילדה, בגלל שרעמת השיער שעל ראשה הסתירה את כל כולה. הילדה נקשה עם אבן שוב ושוב על קיר הזכוכית, כאילו מנסה לשבור אותו, עד שברגע אחד נשמע קול ניפוץ זכוכית. הנסיכה נבהלה ופלטה צעקה. הילדה נבהלה גם כן- לא משברי הזכוכית שפצעו את ידה, אלא מהצעקה של הנסיכה.

הן הביטו אחת על השנייה דרך הזכוכית- האחת נקייה ולבושה בשמלה לבנה, והשנייה מרופטת, עם שערות שמגיעות עד האדמה, ובשערות תפוסים עלים וענפים ואפילו תולעת. בגדיה של הילדה אפילו לא נראו כמו בגדים- אלו היו מן פיסות בד בצבע חום שקשרה על עצמה בעזרת ענפים דקים וגמישים. רגליה היו יחפות.

הן סקרו אחת את השנייה מכף רגל ועד ראש, ואז הזדחלה הילדה המשונה אל תוך הארמון דרך השבר שנוצר בקיר הזכוכית. הן המשיכו לבהות אחת בשנייה ולהסתובב אחת סביב השנייה, מאחר וכל אחת ראתה משהו שלא ראתה מעולם לפני כן.

"יורד לי דם ביד" אמרה הילדה. "יש לך אולי משהו שאוכל לחבוש איתו את הפצע?"

הנסיכה הייתה מאוד מופתעת מהמצב, אך כיוון שהייתה רגישה ואכפתית לא שאלה בינתיים שאלות, וישר ניגשה לעזרה. היא הביאה בד לבן טבול במים חמימים וניגבה את הדם מיד הילדה.

"איך קוראים לך?" שאלה הילדה.

"לי קוראים אליזבת' מארי קטרינה קלרה, ולך?"

הילדה עיקמה את אפה. "למה יש לך כל כך הרבה שמות? לי קוראים שמש. פשוט שמש. איך חברים שלך מכנים אותך? כך שיהיה לי קל לזכור."

הנסיכה השפילה מבטה ואמרה "חברים? אין חברים בתוך הארמון... יש זכוכית ווילונות וריח נעים ופרשים וסוסים ומלך ומלכה..."

"אין חברים?! אין כינוי?!" הופתעה שמש למשמע אוזניה. "מיד נתקן את המצב! מהיום כינוייך החדש יהיה שלג!"

"שלג? כל כך קצר ופשוט?" שאלה הנסיכה. "ולמה דווקא שלג?"

-"זה כי את לבנה ונקייה כל כך" ענתה שמש, והנסיכה חשבה בראשה שאם ככה קובעים לאנשים כינויים אז לשמש היו צריכים לקרוא בוץ.

"טוב!" צעקה שמש "עכשיו כשהפצע נקי אפשר לשחק! ראיתי דרך הקירות שיש פה מלא צעצועים משונים שלא ראיתי אף פעם! תראי לי מה יש לך כאן!"

הנסיכה הייתה קצת מבולבלת כי לא שיחקה עם אף אחד מעולם, אך בליבה שמחה כי זה מה שתמיד רצתה. החלה הנסיכה להציג את צעצועיה- מגירה שלמה מלאה בבובות יקרות מחרסינה לבושות שמלות זהב, עוד מגירה מלאה בכלי נגינה מכל מני סוגים, עוד מגירה עם קוביות מזכוכית..

"קוביות מזכוכית?" התפלאה שמש... "ואם המגדל נופל?"

"לא יפול." אמרה הנסיכה. "בשביל זה יש לבנות בעדינות" והחלה בונה מגדל גבוה מקוביות זכוכית, מניחה בעדינות באצבעותיה הארוכות הלבנות קובייה אחר קובייה.

"מדליק!" אמרה שמש "אני רוצה לנסות גם!" וברגע שהניחה קובייה בקצה המגדל בעזרת אצבעותיה המגושמות, נפל המגדל ונשברו הקוביות.

"אוי ואבוי לי! אמא ואבא יכעסו מאוד" אמרה הנסיכה. "בואי. נלך לשחק במשחק אחר" ולקחה את שמש לנגן בפסנתר... שמש התיישבה מול הכלי המוזר, דופקת בידיה המלוכלכות בחוזקה על כל הקלידים. "לא ככה..." אמרה הנסיכה, והתיישבה לנגן מנגינה מופלאה. שמש חשבה לעצמה שהצעצועים האלו משונים מאוד. "בואי." אמרה שמש. "אקח אותך לשחק במשחקים שלי!"

הנסיכה מעט חששה, אך חשבה לעצמה שבכל אופן אמא ואבא עסוקים ולא ישימו לב שהיא לא בארמון, ואחרי הכל, כל כך הרבה שנים חלמה להביט על השמיים בלי שתקרת הזכוכית תפריד בינהם..

 

זחלו הבנות דרך החור שבקיר, ויצאו החוצה לעולם הגדול. הנסיכה התרגשה מאוד והחלה רצה ומקפצת, שרה שירים וצוחקת, ושמש יחד איתה. "בואי! אקח אותך לראות איפה משחקות ילדות רגילות, שהן לא נסיכות" אמרה שמש, והן החלו לצעוד לעבר היער...

 

הלכו והלכו הבנות, ובדיוק כששלג התחילה להתעייף הודיעה שמש "הגענו!" שלג הרימה את עיניה וראתה עץ עצום בגודלו, ובעודה מתפעלת ומסתובבת סביבו, שמש כבר הספיקה לטפס עד לצמרתו. שלג לא ידעה לטפס על עצים, ופחדה מעט שתתלכלך שמלתה, אך עד מהרה למדה לטפס היטב.

כך שיחקו והשתוללו הבנות במשך שעה ועוד שעה, וכל חיות היער ששמעו את שירת הנסיכה מרחוק, הגיעו והצטרפו לחגיגה. אחרי שלמדה שלג לטפס על עצים, היא גם למדה על כל סוגי החיות והפרחים, ולמדה לבנות ארמונות מבוץ, ולהכין כתר לראש מענפים. מעולם לא נהנתה כך.

 

בינתיים, החלה לשקוע השמש, והתקרב זמן ארוחת הערב. בזמן שהילדות שיחקו ביער, המשרתים החלו מחפשים את הנסיכה בארמון. כשחיפשו וחיפשו ולא מצאו, הבינו שהמלך יכעס מאוד. הם התווכחו ביניהם מי יספר למלך, ולבסוף פלטו "הנסיכה נעלמה!" המלך כעס מאוד והכה באגרופו על שולחן הזכוכית המלכותי שנסדק מעוצמת כף ידו, ומייד יצא בהוראה לכל חייליו לעלות על הסוסים ולצאת לחפש אחר הנסיכה. בעודו מסתובב ברחבי הארמון, כועס ודואג, הגיע המלך לחדר המשחקים, וכשראה את הקוביות השבורות ואת החור בקיר, לא התאפק ועלה על סוסו בעצמו. "מישהו היה כאן וחטף את בתי! אני בטוח בזה!" קרא ויצא בדהירה לעבר היער...

בינתיים, ביער, כבר הגיעו כל החיילים ומצאו את הנסיכה, אך במקום להשיבה הביתה הם הצטרפו למשחק איתה ועם שמש ועם כל חיות היער- הם מעולם לא ראו חגיגה כל כך גדולה, ופשוט לא הצליחו להתאפק... כשהגיע המלך וראה מה מתרחש, כעס מאוד, אך ככל שניסה לקרוא ולצעוק, אף אחד לא שמע אותו כי כולם היו עסוקים במשחק. חשב לעצמו המלך "מה אעשה? איך אחזיר את בתי לארמון?" ועלה במוחו רעיון.

המלך טיפס על העץ הגבוה, דפק על חזהו ממש כמו גורילה, וקרא: "אני מלך היער הזה! ואני פוקד על הנסיכה להגיע לארוחת הערב בארמון!" הנסיכה, שמעולם לא ראתה את אביה מטפס על עצים ומתנהג כמו קופיף, פרצה בצחוק, ואחרי שסיימה לצחוק שאלה את אביה אם חבריה יכולים להצטרף לארוחה. המלך חשב וחשב, ולבסוף לא עמד בחיוכים של כולם, בעיניים הטובות המתבוננות בו...

"כולם מוזמנים לארוחה! אבל לא נאכל לפני שאת וחברתך החדשה תתרחצו!"

שמש צחקה וכולם החלו צועדים לעבר הארמון- מלך, נסיכה, חיילים, חיות, וילדה אחת עם שיער עד האדמה...  כשהגיעו לארמון, המלכה הייתה מופתעת מכל האורחים, אבל ליבה היה טוב ומייד קיבלה אותם באהבה. את הבנות היא שלחה להתרחץ ולהסתרק, וכשסיימו שלג נתנה לשמש שמלה לבנה, ושמש שזרה בשיערה של שלג פרח צהוב בוהק.

כולם התיישבו סביב השולחן- האיילות, הסנאים והזאבים, החיילים והמשרתים ובני המלוכה, ושתי הבנות- ולכולם חיוך גדול גדול על הפנים. הם אכלו לשובע ואחר כך שכבו לישון, ומאז כל יום הייתה באה שמש לביקור, מלמדת משחקים חדשים את כולם, ממש לפני שעת ארוחת הערב. ובאשר לחור בקיר- שם נבנה שער מעץ, כדי שאנשים וחיות יוכלו לעבור בקלות הלוך ושוב...

 

 

 

הסוף

 

 

 

---

 

 

נתנו לי משימה במכללה לכתוב סיפור ילדים. בקעה ממני איזו אגדה קלאסית, מן דייסה של רפונזל, בת הים, ושלגייה.. רפונזל ובת הים זה די אותו רעיון...

סתם..לא יודעת.. זה מה שיצא.. קשה לי מאוד לכתוב.. וכמו תמיד היצירה משקפת את היוצר ובעצם כתבתי את סיפור חיי בצורת אגדת ילדים...

 

אשמח לתגובות\אולי הצעות לשיפור.... כי הכתיבה שלי תקועה בתחת..

 

אני הולכת להכין רוטב תרד. אני מתה על תרד.

אחר כך לעבודה ואז אחזור ללמוד.

יחי חיי הסטודנט [איכס]