שלוש שש שש אפס חמש

  אני לא יודעת איך לתאר במילים, זה כ"כ תחושה... ככה אמרתי לך אז, כששאלת וניסית להבין. אני חושבת שזה באמת דבר שמי שלא מרגיש בעצמו לעולם לעולם לא יוכל להבין. לעולם אנשים לא יוכלו להבין איך זה שמשב רוח קטן יכול להוציא אותי מדעתי, כי הוא ליטף את העור במקום הלא נכון, וחייבים למחוק למחוק למחוק שהכל יהיה שווה. סימטריה. לעולם אנשים לא יוכלו להבין מה זה לא לסבול להרגיש את הגוף של עצמך, לעטוף כל איבר בנפרד שחס וחלילה לא יגע בשני. חוצצים. ולהיות בלי גרביים זה בכלל הגזמה. להיות בלי גרביים זה הכי גרוע. הכי הכי הכי גרוע. מגיל 3 לא הסכמתי להוריד אותם. אתמול בבוקר קמתי בתחושה שמישהו הוריד לי אותם בכוח. בכיתי מאוד.   קראתי כמה כתבות בנושא, ורובן עצבנו אותי.. ברובן היו כתובים כמה וכמה שטויות... למשל דיברו מלא על היפראקטיביות.. ואי ויסות חושי ממש לא חייב לבוא עם היפראקטיביות... גם אנשים נוטים לקרוא לזה תת רגישות\רגישות יתר... זה לא זה. זה חוסר ויסות. לפעמים זה יתר, לפעמים זה תת, לפעמים בחוש השמיעה זה יתר ובמגע זה תת.. לפעמים זה באמת רק אחד מהם.... אבל ההגדרה הנכונה היא באמת אי ויסות חושי.  ...

  שאלת אותי אם עכשיו אני כועסת עליך ושונאת אותך, עניתי בכנות שלא. לא כועסת ולא שונאת. פשוט עצובה. עצובה שלא ניסית לרדת לסוף דעתי והיית בטוח שאתה יודע משהו עלי שאני לא יודעת... זה שאמא שלך המציאה מחלות בשביל תשומת לב לא אומר שכולם עושים את זה. צריך מאוד להזהר עם לא להאמין לאנשים כשהם לא מרגישים טוב.. כי כשהם באמת לא מרגישים טוב זה עלול מאוד לפגוע. אם נשים לרגע את הסיבה להרגשה הרעה בצד, ונתמקד בתוצאה, שהיום ספציפית הייתה להמרח בשנית על רצפה באוטובוס בת"א... נבין שמה שעשיתי היה נכון. למה לי להתעלל בעצמי? למה לתפוס את עצמי כשאני על סף עילפון ולהכריח את עצמי לשבת שעה בתחנת אוטובוס בחום? למה? כדי להתעלף בכוח?? מבחנים מיותרים כוסאמק. כפרות על ה120 שקל המזדיינים, שילכו למטרה טובה, אני רציתי את הבריאות שלי, שהיא מעל הכל, ובעיקר מעל המבחנים המטופשים האלו. ואם לא נשים את הסיבה בצד- אז זה לא משנה כי התוצאה היא אותה תוצאה ומשם הייתי פועלת בדיוק אותו הדבר. כל פעם כשדיברתי על הסחרחורות הייתה לי הרגשה שאתה קצת מפקפק\לא מאמין\מזלזל... ולא. זה לא הסופניה ולא התה הירוק. זה מגוחך שכל פעם שאני מספרת ל...

  ביטוח לאומי, מי אתם בכלל? למה זה חייב להיות ככה שאני נולדתי לעולם ובאיזשהו שלב אני אקבל מכתב מאיזה מוסד [או מה שזה לא יהיה] שאני חייבת לו כסף? שולחים לנו אנשים לתיכון שישטפו לנו תמוח ללכת לצבא, כי יש למדינה אינטרס כזה שולחים לנו אנשים שיסבירו לנו על מין בטוח אבל לא שולחים אף אחד שיסבירו לנו מה זה השטויות האלה כמו מס הכנסה או ביטוח לאומי למה? כי אולי גם זה אינטרס..שלא נבין כלום ופשוט נשלם....   אני מאוד מתעצבנת כשאני מקבלת מכתב כזה. אני לא יודעת מה זה. מצטערת. אני רוצה שישלחו אלי בנאדם, לא דף. אני רוצה בנאדם לדבר איתו, שיסביר לי מה זה ביטוח לאומי. אין לי מושג מה זה, בשיא הכנות. למה שאני אשלם כשאני אפילו לא יודעת מה זה?? אני לא עובדת עם רובוטים. לא מסוגלת, מצטערת.   הם כותבים לי שאני לא שכירה, ואז הם כותבים לי תשלמי. איך בנאדם שהוא לא שכיר אמור לשלם? לא, באמת, מאיפה? ועאלק אנשים אומרים לי כשאת עובדת את העבודה משלמת את זה... לא. זה לא העבודה משלמת, זה אני. זה יורד מהכסף שהייתי אמורה לקנות איתו מה שאני רוצה. אני רוצה להתקשר אליהם ולצרוח עליהם אבל אני אפילו לא יודעת מי זה אל...

  כרגיל, הגוף שלי מגיב ללחץ.. תמיד כשיש מלא דברים לעשות וזה מטריף לי את המוח ואני לא יודעת ממה להתחיל ואיך לסדר את הזמן שלי, הגוף שלי עונה במקומי. הוא פשוט מת, קורס, מרתק אותי למיטה..לא משאיר לי אפשרות לעשות אפילו רבע מהדברים שרציתי. אני שוכבת במיטה עם שפעת וסחרחורות ודלקת כליות. כל פעם כשאני משתינה זה כמו להשתין חרב סמוראית. לא יכולה אפילו לקרוא ספר כי הכל מסתובב והעיניים כואבות.. לא יכולה אפילו לעשות שכטה מזויינת... כשאני מאבדת את חוש הטעם אני יודעת שבאמת אני חולה. כשאני אוכלת ולא מרגישה טעם של כלום או שאני אוכלת משהו מתוק ויש לו טעם של שום... אני יודעת שמשהו השתבש. זה קורה לי בכל מחלה.   לפני שנה בדיוק, באותו תאריך, חטפתי את אותה דלקת כליות מזויינת.. אולי זה משהו שמביא איתו דצמבר.   אני חושבת לעצמי על החלום האפריקאי... חושבת מתי לעזאזל. מתי אוכל לפנות כמה חודשים מהחיים שלי בשביל להגשים את זה? או בכלל, מחשבה קצת יותר רחוקה.. האם הייתי מסוגלת לעזוב הכל כמו שמעון ואור ופשוט לנסוע לשם? לגור באוהלים שנה בקרוגר.. ללמוד את הדברים שבאמת הכי הכי מעניינים.. זה לא שמה שאני לומדת ...

  נראה לי שהגיע הזמן לעדכן, אחרי הכל כבר התחלף לחודש חדש לפני שבוע.. הרבה זמן לא עדכנתי, לכולם סיפרתי שהלכתי לאיבוד, ואולי באמת קצת הלכתי הלימודים מאוד מאוד עמוסים, אני בקושי רואה את הבית. בקושי רואה את פונצ'ה.. אין ספק שזה מבורך שהיום שלך מלא בפעילויות, או לפחות שהיום שלי מלא בפעילויות, אבל בנאדם גם צריך לנוח. אני חייבת קצת בית קצת את המיטה שלי קצת את החדר שלי את ההתכרבלות עם פונצ'ה הקטנה.. היא בוכה ממש הרבה לאחרונה, אני חושבת שפשוט משעמם לה ועצוב לה כלכך הרבה זמן לבד. זה חדש לה שאני כלכך מעט איתה. קודם זה היה חודש וחצי בדרום אפריקה, ואז ישר התחילו הלימודים וכבר ממש כמה חודשים שזה לא כמו פעם. אני מחכה לפברואר אני אמזמז אותה חודש שלם. משתדלת להקפיד לתת לה נשיקה וחיבוק גדולים כל פעם כשאני חוזרת הביתה, ואומרת לה כל הזמן בקול רם, שתדע, שהיא אהובתי הנצחית.   אולי זה הזמן לספר שיש בחור בתמונה של היום.. האמת שאני לא יודעת להגיד ממתי זה. נראה לי שלושה שבועות. נראה לי שביום רביעי לפני שלושה שבועות זה הפך לרשמי, אבל בואו לא נצמד לתאריכים..... אין לי איך להסביר את זה, ואני מפחדת, מפחדת ...