אי ויסות חושי

 אני לא יודעת איך לתאר במילים, זה כ"כ תחושה... ככה אמרתי לך אז, כששאלת וניסית להבין.

אני חושבת שזה באמת דבר שמי שלא מרגיש בעצמו לעולם לעולם לא יוכל להבין.

לעולם אנשים לא יוכלו להבין איך זה שמשב רוח קטן יכול להוציא אותי מדעתי, כי הוא ליטף את העור במקום הלא נכון,

וחייבים למחוק למחוק למחוק שהכל יהיה שווה. סימטריה.

לעולם אנשים לא יוכלו להבין מה זה לא לסבול להרגיש את הגוף של עצמך, לעטוף כל איבר בנפרד שחס וחלילה לא יגע בשני.

חוצצים. ולהיות בלי גרביים זה בכלל הגזמה. להיות בלי גרביים זה הכי גרוע. הכי הכי הכי גרוע.

מגיל 3 לא הסכמתי להוריד אותם. אתמול בבוקר קמתי בתחושה שמישהו הוריד לי אותם בכוח. בכיתי מאוד.

 

קראתי כמה כתבות בנושא, ורובן עצבנו אותי.. ברובן היו כתובים כמה וכמה שטויות... למשל דיברו מלא על היפראקטיביות..

ואי ויסות חושי ממש לא חייב לבוא עם היפראקטיביות... גם אנשים נוטים לקרוא לזה תת רגישות\רגישות יתר... זה לא זה.

זה חוסר ויסות. לפעמים זה יתר, לפעמים זה תת, לפעמים בחוש השמיעה זה יתר ובמגע זה תת.. לפעמים זה באמת

רק אחד מהם.... אבל ההגדרה הנכונה היא באמת אי ויסות חושי.

 

אחת הכתבות שקראתי מאוד מצאה חן בעיני, ותארה בצורה מדוייקת להפליא בדיוק את מה שניסיתי לומר במילים ולא הצלחתי, נפתחת כך:

 

"תארו לעצמכם שכל נקישה קלה אצל השכנים, כל רשרוש מפתחות ברחוב, אתם שומעים בעוצמה גבוהה... תארו לעצמכם שאין לגופכם עור,

וכל משב רוח נוגע בבשר החשוף... אם הצלחתם, אתם מתחילים להבין מהי רגישות יתר."

 

אני רוצה לשים פה חלק מהכתבה הזאת גם בשבילי וגם בשביל מי שאולי יקרא את זה ומעניין אותו להבין אותי קצת יותר.

אני אשים חלקים שנראים לי הכי רלוונטיים.

 

נתמקד בשני חושים:

 

חוש המישוש, שבשפה המקצועית נקרא "תחושה שטחית" מעביר את הגירויים שנמצאים על פני העור. מגע קל בעור, משב רוח, צמרמורות, חום וקור, לחות ויובש או בקיצור, כל שינוי שמייצר תנועה על פני העור (להבדיל מלחץ על פני העור).

חוש נוסף הוא "תחושה עמוקה" או ה"פרופריוצפטיבי" ובקיצור, פרופריו', שנותן לנו מידע על מיקום חלקי הגוף שלנו. אם נעצום את העיניים, עדיין נדע היכן נמצאת היד שלנו.
עוד דרכים לגרות את תחושת הגוף הן על ידי לחץ על הגוף (מגע לוחץ על העור), חיבוקים, הימצאות במקומות דחוקים ועבודה ללא שימוש בראיה

  

ועתה- מהי רגישות יתר ?
כבר ראינו שמע' החושים שלנו פועלת על סמך תרגום לאותות עצביים. אפשר להשוות אותה למגבר הרדיו. המגבר מקבל אותות שנקראים תדרים ומתרגם אותם לגלי קול. אם העוצמה שלו חזקה, נשמע את גלי הקול האלו חזק, ואם היא נמוכה, נתקשה לשמוע אותה.

כך גם החושים:
אם נקבל את האינפורמציה החושית (למשל: ליטוף) חזק מדי – נרגיש איום או כאב, ואם נקבל את אותו מידע על הליטוף באופן חלש מדי- נתקשה לחוש אותו. אצל רובינו עוצמת התחושות משתנה במצבים שונים. במצבי עירנות עוצמת התחושה גבוהה יותר מאשר במצבי שינה, כשיש לנו חום, אנו רגישים יותר, כלומר שוב – העוצמה גבוהה יותר. אצל כולנו קיימים הקשרים רגשיים קבועים לכל סוג תחושה. יש אנשים שבאופן קבוע, סף הרגישות שלהם גבוה או נמוך יותר.
בעבר, היו הגדרות כמו "רגישות יתר" או "תת רגישות" מסמנות את עוצמת הגירוי אצל אותו אדם. כיום אנו יודעים שאלו דברים שמשתנים כל העת, ולכן הבעיה אינה עודף או חוסר רגישות, אלא חוסר ויסות. כלומר, אדם שמגיב באופן מוקצן, עוצמת תחושותיו אינה מווסתת כיאות.

אם ההקשר הרגשי, הפרשנות הרגשית, שיש לנו למגע מסוים הוא איום, אנחנו מתכוננים לעימות. מישהו נכנס לטריטוריה שלנו.

אדם שתחושותיו אינן מווסתות כיאות, חווה תחושות קלות כאיום. כמובן אם נשאל אותו הוא יכחיש מכל וכל, שהרי אין זה דבר מודע, אלא מע' עצבית שמגיבה אוטומטית.

כאשר מדובר בילדים, המצב יותר מסובך.
מע' התחושה מגיבה למגע יד אדם, למשב רוח, לזרם מים וגם לתגיות בגדים. ילדים נתקלים בגירויים רבים יותר מאשר מבוגרים: בארגז החול, במשחקי השתוללות וגם בחפיפת ראש (שמתבצעת על ידי מישהו אחר ולא על ידי הילד בעצמו). אם כל הגירויים האלו מתקבלים בעוצמת יתר, הם מתפרשים כאיום, והילד נכנס למצב הגנתי תמידי.  [אני מוסיפה- ילדים עם אי ויסות חושי הרבה פעמים יבקשו ללבוש רק בדים מסוג מסויים, גם כי הרבה בדים לא נעימים להם, וגם כי הרבה פעמים הגוף מגיב אוטומטית בפריחה לבד לא נעים... ילדים כאלו גם נוטים לבעיות בעור לפעמים, דרמטיטיס וכאלה..בנוסף, עלולים לסבול מכל מני דברים שקשורים במגע, למשל כשמסרקים אותם, גוזרים ציפורניים... וכמובן זה לא מסתכם רק במגע.. יש להיות רגישים אליהם בכל הנוגע לחושיהם- יכול להיות שהם יצטרכו "דיאטה חושית" בתחום הראייה או השמיעה, או להפך, הגברה של הדברים.. כמו למשל מגע עמוק ולא עדין. וזה רלוונטי גם למבוגרים.. בעצם]

  

טיפ נחמד: ילד שמוצף כל העת מגירויים שטחיים, יעריך מאוד "אוהל" או פינה סגורה וצפופה שתהיה ה"בית" שלו. התייחסו לכך כאל המקום הפרטי שלו. במישור הפסיכולוגי העמוק אולי אפשר לראות בזה סימבול לעור, שכאילו חסר לאותו הילד.

  

לעיתים, על אף רגישות מאוד קשה, ילד אוהב משהו ולכן יכול לעמוד באותו הגירוי. כדאי לבדוק אם אפשר להשתמש בכך לשם הטיפול, או אם כדאי להשאיר לו את "חלקת האלוהים הקטנה" שלו, לא נגועה.

  

---

 

זהו. הכתבה הייתה יותר ארוכה וכללה גם דרכי טיפול. מי שמעניין אותו יכול לקרוא אותה כאן http://www.add.org.il/Article_05.htm.

אני העלתי לכאן את הדברים שהכי דיברו אלי.

  

אני לא אשכח כשהייתי בת 12, סבתא שלי כל הזמן הייתה נוגעת לי ביד והייתי מתחרפנת ו'מוחקת', ככה קראתי לזה. למחוק זה אומר

לשפשף את שתי הידיים בצורה שווה כדי שהתחושה בהן תהיה זהה. הייתי כועסת ובוכה והיא הייתה צוחקת.

וכשהייתי סופרת לילה-טובים, ואח שלי בכוונה לא היה עונה לי כדי לראות איך אני סובלת ופוחדת, עומד וצוחק.

או כשפעם הלכתי ברחוב ואדם שאני לא מכירה עצר מולי והפנה אלי את כף הרגל שלו. שאלתי אותו מה הוא עושה והוא אמר:

"אמרו לי לעשות לך את זה. אמרו לי שזה יהיה מצחיק."

אז יש לי מה לחדש לכם חתיכת בני זונות. זה ממש לא מצחיק. ואני מאחלת לכולכם להרגיש את זה רק לרגע ולהתפלל למוות לא כי אתם

עצובים אלא פשוט כי אתם לא יכולים לחוש יותר את הגוף של עצמכם. שתחטפו סחרחורת כל פעם שמישהו מוחא מחיאת כף, שזה ירגיש לכם כמו פיצוץ במוח.

אני נזכרת בספיר, ילדה עם פיגור שהייתה איתי בביצפר היסודי. רק 3 מילים היא ילדה להגיד: זה לא מצחיק.

 

אני רוצה לפגוש אותה. אני רוצה להגיד לה שהיא צודקת, שזה באמת לא מצחיק. שלהם יש פיגור בעצמם.

 

בתור ילדה התחושות האלו היו אצלי הרבה יותר עוצמתיות... עם השנים הן מעט התמתנו.

לפני כחודש הפסקתי לקחת פרוזק וגלולות, אחרי 6 שנים של שימוש. אני לא יודעת אם זה מה שגרם לשינוי, אבל כל התחושות האלו חזרו בגדול.

קודם כל זה מאוד קשה להרגיש משהו שחשבתי שכבר נעלם, שכבר לא יחזור.... זה קשה גם להרגיש בדיוק מה שהרגשתי כשהיית ילדה.

זה מחזיר אותי בפלאשבק מטורף אחורה.

 

אני לא יכולה לסבול את ההרגשה של השיער שלי על הראש. כשרגל אחת שלי נוגעת באחרת, כשמשהו נוגע בי בטעות, ענף של עץ, רוח.

כבר כמה ימים שאני ישנה על הריצפה. לא מוצאת תנוחה נוחה. שום דבר לא נוח. שום דבר לא נוח.

 

לא יודעת מה לעשות עם עצמי.

 

 

 

תוציאי אגרסיות על אמנות.

 

-אין בי אגרסיות, ואמנות לא תעזור לי, את הגוף שלי אני עדיין ארגיש.

 

מקלחת חמה?

 

-יפה שחשבת על זה. זה אחד הדברים היחידים שעוזרים לי, מצד שני, אי אפשר לבלות יום שלם במקלחת חמה.