כרגיל, הגוף שלי מגיב ללחץ.. תמיד כשיש מלא דברים לעשות וזה מטריף לי את המוח ואני לא יודעת ממה להתחיל

ואיך לסדר את הזמן שלי, הגוף שלי עונה במקומי. הוא פשוט מת, קורס, מרתק אותי למיטה..לא משאיר לי אפשרות לעשות

אפילו רבע מהדברים שרציתי.

אני שוכבת במיטה עם שפעת וסחרחורות ודלקת כליות. כל פעם כשאני משתינה זה כמו להשתין חרב סמוראית.

לא יכולה אפילו לקרוא ספר כי הכל מסתובב והעיניים כואבות.. לא יכולה אפילו לעשות שכטה מזויינת...

כשאני מאבדת את חוש הטעם אני יודעת שבאמת אני חולה. כשאני אוכלת ולא מרגישה טעם של כלום או שאני אוכלת משהו

מתוק ויש לו טעם של שום... אני יודעת שמשהו השתבש. זה קורה לי בכל מחלה.

 

לפני שנה בדיוק, באותו תאריך, חטפתי את אותה דלקת כליות מזויינת.. אולי זה משהו שמביא איתו דצמבר.

 

אני חושבת לעצמי על החלום האפריקאי... חושבת מתי לעזאזל. מתי אוכל לפנות כמה חודשים מהחיים שלי בשביל להגשים את זה?

או בכלל, מחשבה קצת יותר רחוקה.. האם הייתי מסוגלת לעזוב הכל כמו שמעון ואור ופשוט לנסוע לשם? לגור באוהלים שנה בקרוגר..

ללמוד את הדברים שבאמת הכי הכי מעניינים..

זה לא שמה שאני לומדת עכשיו לא מעניין. זה מאוד מעניין ואני מאוד נהנית בלימודי אנתרופוסופיה.... אבל משהו שם מכרסם..הגעגוע.

ראיתי היום תמונה של מונה מיקה ושאקה.. כמה הם גדלו. נראים ממש כמו אריות רציניים.. ובא לי לבכות ולחבק אותם...

שלא נדבר על טימי וטינקי שאני דואגת להם דאגה גדולה. מילא טינקי, היא תסתדר כי היא מקבלת אהבה.. אבל טימי....

ומובי.....אף אחד לא מבין שלחזיר הזה יש לב של גור כלבים.... אף אחד לא מבין שזה לא באמת מסוכן לעמוד לידו, ושהוא

מנסה להרוג רק אנשים חארות כמו טיון המזדיין... ואני בכלל לא מתפלאת שהוא ניסה להרוג אותו.

איך הוא היה מיילל כל פעם כשהייתי באה.. נשכב על הגב כמו כלבלב מפונק ומבקש ליטופים.. כל כך גדול וגס שצריך מגרפה כדי לעשות

לו נעימי בבטן..

אם הייתי יודעת שייוולדו גורים של טיגריס סיבירי יומיים אחרי שאעזוב הייתי דוחה את הטיסה.. אני מרגישה פשוט פספוס כלכך גדול שאני לא שם איתם...

 

ואיך אני אטוס לתקופה? איך אני אעשה את זה עם הלימודים ועם פונצ'יטה הקטנה?.. אני לא יכולה לקחת אותה לאפריקה. היא לא תשרוד היא תינוקת.

עאלק חלום אמריקאי...אנשים לא חושבים על החלום האפריקאי אף פעם... על אשלי שגידל ג'ירף קטן בבית שלו ונתן לו 12 ליטר חלב כל יום כדי שישרוד.

 

ולפלנד... לפלנד היא בראש הרשימה עכשיו. לפני אפריקה. אני לא יכולה להרשות לעצמי לחזור לשם לפני שאני רואה את הזוהר.

השם תן לי כסף וזמן פנוי.. אני מתגעגעת לקטנטנים שלי כלכך... עוד מעט הם כבר לא יהיו קטנטנים בכלל..

 

אני גם חושבת על אן שיש לה קטע לעבור אחד אחד על הדברים שיש לי ולספח אותם לעצמה. אני אומרת לעצמי שאנשים שבאמת אוהבים

אותי ומעריכים אותי לא ילכו לשום מקום, ותמיד יאהבו ויעריכו. אין לי מה לפחד. אם הם הולכים, אם הם בוחרים אותה, אז כנראה שטוב מאוד שהלכו..

איך היא העזה לקרוא לה מכוערת ואז להפוך לחברה שלה? איך היא העזה לקרוא לו קטין ואז לעשות איתו אסיד? איך היא העזה להכנס עם האקס שלי למיטה?

ועכשיו...היא לא מפסיקה. היא ממשיכה. כששמעתי שהיא הלכה לבקר אותו בבית משוגעים כעסתי מאוד.

יש לך אנשים מסביבך...אנשים שלא קשורים לחיים שלי בשום צורה..אבל לא. את תלכי ותחזקי קשרים דווקא עם האנשים שאני הכרתי לך וישבת איתם כולה

כמה דקות כי בטוב ליבי הזמנתי אותך....

תשאירי לי אנשים לדבר איתם. יש לך את החברה שלך את לא צריכה גם את שלי.

ואני יודעת שאין כזה דבר בעלות על אנשים.... אבל די זה מעצבן. חבל שהיא לא עזבה לאמסטרדם כמו שהיא חלמה.... אני מתה שהיא תעוף מכאן.

גם כן, הפסיקה לחתוך אבל התחילה לעשות פליי פירסינג וסספנשן.. מה ההבדל? עאלק טענה שזה מדיטציה... לכי תשלמי 300 שקל על מדיטציה..

יש לך יער 5 דקות מהבית את לא צריכה לשלם 300 שקל בשביל לעצום עיניים ולהתחבר לעצמך.......את לא צריכה קרסים בגב בשביל זה.

 

והכי אני שונאת, אנשים שמתיימרים להיות כלכך רוחניים שהם טוענים שהם לא מרגישים רעב או לא צריכים אוכל מרוב שזה גשמי....

תפסיקי לריב עם העובדה שאת נמצאת בתוך גוף פיזי. אם זה כלכך מעצבן ומפריע לך פשוט תתאבדי.....אבל אם את לא רוצה להתאבד

תפסיקי לריב עם הגוף שלך..לנסות לנצח אותו... אין מה לעשות, גוף צריך אוכל. ואין מה לעשות, גוף מרגיש קרסים בגב... ואני פאקין לא קונה

את זה שלא...... כי אם את לא תאכלי שבועיים תאמיני לי שתהיי רעבה, ומספיק לראות את התמונה שלך עם הקרסים בגב, רואים לך בעיניים שכואב.

לכי תשקרי למישהו אחר......

עאלק אכלתי אז נפלתי לגשמיות... עאלק הלחם תקוע לי בצ'אקרה.... תקוע לך בקיבה מאקסימום...לא בשום צ'אקרה. לחם לא נתקע בצ'אקרות.

 

 

קיצור סתם אני חולה ועצבנית וממש רוצה חופש ולחבק את אהובי.....

 

והנה הדרדסים...תראו כמה הם גדלו.

 

 

ככה הם נראו באוגוסט:

 

 

 

הנה טימי וטינקי...טימי כרגיל עסוק בלמצוא לי אוצרות בפה

 

 

 

דרך אגב, אני מניחה ששווה לציין שאני כבר קרוב לשלושה שבועות בלי פרוזק....אחרי 6 שנים של יום יום כדור על הבוקר.....

הפסקתי גם עם הגלולות, לא יודעת למה אפילו. פשוט ככה, הפסקתי......

כנראה שהרגשתי את הרעל כבר עולה לי למוח.... לפי מה שזכור לי היה אמור להיות לי תור לפסיכיאטרית כבר לפני כמה חודשים

ולא הלכתי... לא יודעת..שוב...קצת הולכת לאיבוד... חושבת גם להפסיק את הטיפול הפסיכולוגי פשוט כי אין לי זמן...

ככה סתם לא הייתי מפסיקה אותו אבל מאוד מכביד עלי כל העומס..... לפעמים אני חושבת שלישון עוד שעה בבוקר

שווה הרבה יותר משיחה עם הפסיכולוגית....... אוף.

אני חושבת שברביעי הקרוב אני אסע לדבר איתה, אשתף אותה בכל הלבטים ונחשוב ביחד מה לעשות........

 

מחר יום ראשון , עוד שבוע מתחיל, שיהיה בהצלחה ובריאות