שלוש שש שש אפס חמש

  לא לשכוח:   -כל עוד אינכם מבינים את מחשבותיכם אינכם מקיימים מערכת יחסים לא עם אנשים ולא עם עצמכם.   -ההקלה שבשהייה בחברתם של אחרים מבלי לנסות למצוא חן בעינהם.   -מה קורה כשיוצרים מערכת יחסים רומנטית המבוססת על זהות בדויה?   [מתוך ספר שקראתי אתמול]     יכול להיות שכל מה שקורה הוא  הכרחי  כדי שיתקיימו כל הדברים שהנשמה שלי צריכה לעשות כאן. המשימה שלי היא לקפוץ מסלע לסלע. לפעמים יש סלע רטוב ומחליקים, או סלע לא יציב, שגורם לנו להתרסק על הפרצוף. פשוט צריך לדעת לתמרן, לעלות על חוקי המשחק. הכל בכל מקרה יקרה, גם אם תשחק את המשחק וגם אם לא, פשוט להיות טוב במשחק מוציא אותך עם פחות סימנים כחולים ועצמות שבורות בסוף הדרך.   היום במכללה תקפה אותי הרגשה שהחזירה אותי אחורה ככה.. ההרגשה שיושבים בכיתה וכל מה שרוצים זה רק לצאת משם.. אבל אני לא ממהרת לכעוס על עצמי או לקפוץ למסקנות. פשוט הייתי מאוד עייפה... לקחתי כדור שינה בלילה וקרה לי משהו מוזר. הרגשתי כאילו הגוף שלי מתחיל להרדם אבל המוח שלי היה ער לגמרי.... זה היה קצת מפחיד ובסוף הצלחתי להתעשט על עצמי אב...

  גם לי יש סיפור. למה אני צריכה לקנא בסיפור של מישהו אחר?       אנערף אין כבר מה להפסיד במילא....... אז כבר לא אכפת לי כלכך מה יצא מהשיחה לא שיחה הזאת אני לא יודעת מה אני רוצה להגיד לו או מה אני רוצה שיצא מזה בכלל כל מה שהייתי רוצה זה שאם אני אעבור ואראה אותו ברחוב אני לא ארגיש מועקה. זה הכל   למה אני צריכה להתנצל על דברים שאני אוהבת ליד מישהו שלא אוהב אותם, להמעיט בערכם?   למה אני פוחדת כל כך להיות לבד? למה אני לא מסוגלת להיות לבד? מה כ"כ מפחיד אותי בלהיות עם עצמי באותו חדר? מה אני מפחדת שיקרה? שאני אשקע למחשבות? אולי פעם אחת באמת כדאי לי לשקוע.. כדי להבין סוף סוף מה הולך איתי. יש לי מחשבות כאלה שבסופו של דבר הוא שמח והיא שמחה ורק אני נותרתי עצובה בכל הסיפור. כלומר, אני לא יודעת אם אני עצובה, אבל הדמעות נוזלות. זה לפעמים נראה לי כמו הצגה מתוכננת מראש. יש לי גם מחשבות שבכלל לא מגיע להם את הסליחה שלי, ומה יש לי בכלל להתנהג אליהם יפה, במיוחד אליו... למה שאני אתקשר עוד פעם ועוד פעם בשביל בן אדם שממש לא מעוניין לדבר איתי? באמת, בשביל מה?   ומה כואב לי כלכך...

  אני במן נפילה. לא הייתי אומרת דיכאון או נפילה במצב רוח... מן עייפות מאוד חזקה שלא הרגשתי כבר הרבה זמן.. פיזית נפשית פשוט הכל מבקש לנוח... הכל היה משוגע מדי, מבלבל מדי. החודשיים האחרונים בחיים שלי היו מלאים בקצת יותר מדי אירועים שמסעירים את הנפש... לא משנה לטובה לרעה פשוט חוויות לא רגילות ואני מניחה שהגוף שלי עכשיו מבקש לעצור כדי לספוג את הכל לאט לאט.. להבין את הכל. כלמני מחשבות..לעזאזל לא מצליחה להביא את זה לידי כתיבה... היא חזרה מגהה והיא בדיבורים על שלום ואהבה עצמית... ואני חושבת כמה פעמים השנה שמעתי אנשים אומרים לי וממלמלים אהבה עצמית אהבה עצמית... ומה זה אומר בעצם.. האם אני אוהבת את עצמי? לא אוהבת? אוהבת חלק? כולם מחפשים את עצמם מסתבכים ואני שואלת מה אתם מצפים למצוא.? מה זה רוח מה זה חומר מה זה לחיות את עצמך עד הסוף   למה לעשות פיות כשאפשר להתקשר לסמינר הקיבוצים?   מה זה הגשמה עצמית האם הייתי מאחלת לגזע האנושי להכחד ומה היה קורה אם חווה לא הייתה נוגסת מהתפוח? מה היה אם לא היינו שונים מהבהמה? מה היה אם הבהמה הייתה צמחונית? מה אם הירח יעלם? מה אם אני אגלה שיש עוד ירח ...

חזרתי בחיים. אני לא מוצאת את המילים... חלום אחד הגשמתי. האינטרקציה הקרובה והאינטנסיבית כלכך עם בעלי חיים עשתה לי מאוד טוב. כמובן שהיו משברים, בעיקר כי העזתי לשכוח שבכל מקום שיש בני אדם יש גם חרא. דמיינתי משהו מאוד מושלם והרמוני... חודש הייתי בפארק אריות. ישנו בבקתות עץ שאפשר לראות את האדמה דרך הריצפה... הכל עשוי ממן קרשים והרוח חודרת מכל מקום. גם עכבישים ענקיים חדרו יחד עם הרוח. אחת חטפה קדחת קרציות ואחת הולכת לאבד את האצבע, ולי הייתה השגחה צמודה מלמעלה. הייתי מאוד בריאה בטיול הזה. גם פיזית וגם בראש. בפארק הכרתי את סאני, ואחד הסיפורים שיושבים לי טוב זה שסאני ניגנה בחלילית ומלא ג'ירפות וזברות התחילו להקיף אותנו ולהתקרב ממש קרוב. כשזה התחיל להיות מפחיד קמנו והתגנבנו משם בשקט. אני לא יודעת למה קשה לי לכתוב על הטיול הזה... זה כאילו עדיין כמן חלום בראש שלי. הייתי רוצה לכתוב הכל בפירוט איך הגענו ומה עשינו כל יום... והכל דרך אגב כתוב במחברת, אבל עוד לא נחתתי בשביל זה. אני כותבת מן פלשבקים שעולים לי, כי החוויה הייתה כלכך חזקה ולא ניתנת לתיאור.... זה כלכך לא רגיל ללכת ב7 בערב בחוץ כשחושך מו...

  אני לא מאמינה שאני כותבת קודם פוסט על זה ולא על אפריקה. אפריקה אמורה להיות במקום הראשון לא? מסתבר שזה יכול להמחק לי מהר כשמדובר בסיפור מסריח.   מצחיק שהפוסט האחרון שכתבתי הוא על אותו נושא מזויין. כנראה משהו התבשל כבר מאז באנרגיות. כבר בשבוע האחרון באפריקה הרגשתי שהחברות הזאת הולכת להגמר, שמשהו בה השתנה... ובכלל לא ידעתי מה אפילו. ניסיתי להרגיע את עצמי ולהגיד הכל בסדר ומה כבר יכל לקרות, אבל לחזור לארץ ולגלות שאת פאקין יוצאת עם האקס שלי? כמו שאמרתי לה, וגם לו. מילא זה היה אהבה... אבל זה לא. זה כולה שעשוע, זיונים עישונים וסדרות מצויירות... זה שווה את ההריסה של הלב שלי? זה שווה את הפגיעה הזאת? לא יכולתם למצוא מישהו אחר לזיין?   יד שמאל משוסעת ואני כל כך כועסת. לא יודעת אם אני בכלל רוצה לדבר איתה אי פעם. אני רוצה, אבל לא מסוגלת. לא סולחת. פשוט לא סולחת. הם יכלו למנוע את זה. אני לא מדברת על אכפתיות, אבל רבאק קצת רחמים...קצת רחמים...........   פוסט על אפריקה כשאקום על הרגליים   העיקר העזתי לחלום על תקופה טובה   אני לא יכולה לחשוב עליו נוגע בה. עליה במיטה שלו הוא...