שלוש שש שש אפס חמש

  אני לא יודעת אם זה צריך לבאס אותי שאני לא יוצאת איתן, או לא.. יעני, מצד אחד אני בחיים לא יוצאת וזה.. אבל מצד שני ראסמי מה לי ולמסיבות.. יעני עשרים ל11 עכשיו ואני עייפה ולמי יש כוח לצאת עכשיו בגופייה לתל אביב בקור כלבים לרקוד תמיד שאני רוקדת אני מרגישה כמו קוף, כאילו כולנו ערמה גדולה של קופים שעושים תנועות מוזרות בכלל, כל הקטע הזה של להיות בני אדם זה קטע מאוד קופי. אז אני לא יודעת. איפשהו אני מרגישה גם שזה לא המקום שלי עכשיו, אני איפשהו מעל זה כרגע, נראה לי. לא יודעת דיברתי עם אח שלי הרבה ופתאום זה הרגיש לי נורא מטופש לדבר איתה על סמים וזיונים מזדמנים.. זה פשוט הרגיש לי ישן דפוק ולא מרגש. מהדברים האלה של גיל 15. אבל איפשהו קינאתי, אני מודה. לא יודעת, כשהם עברו לתל אביב תמיד הם חזרו עם סיפורים מעניינים, ואני לא עברתי, אז אין לי את הסיפורים האלה. אני לא יודעת אם זה מבאס אותי או לא. אני חושבת שאם הייתי עוברת עם כולם זה היה משנה אותי לרעה. הייתי הופכת לאני+הרבה בולשיטס. לא שעכשיו אני בלי בולשיט, אבל וואלה אני לא צריכה עוד, תודה. מחר הן בטח יחזרו בהאנגאובר עם עוד בחור לרשימת "הבנים שה...

    קשה לי עם האמנות שלי. אני לא יודעת למה אני בכלל שמה את זה פה. זאת גם פעם ראשונה שאני מעלה תמונה שמנה שלי. נראה אם זה יחזיק מעמד.

  היום ארדם עם חיוך. כמה שהתגעגעתי.   זה היה החיבוק הכי נעים בעולם... אל תדאג. נשחזר הכל. עוד מעט הימים הטובים יחזרו.     "היא אמרה לי, איך אתה מוצא את כל הדימויים האלה? אז אמרתי לה חשיש, בעיקר" "היום יש כל כך הרבה פרוזקים, בעוד שאלוהים הביא את הצמח החמוד הזה.." "עיניו אדומות אבל פניו לשלום" "זאת תרופה צמחונית נפלאה, אז אם התרפיה שלך היא לעשן ג'וינט, בשקט, בשלווה..."   חח יהונתן גפן הזה...

  אין לי מושג מאיפה להתחיל. כבר איזה רבע שעה מתנגן לי פוסט בראש אבל הייתי בחוץ ואז חצי מהדברים נמחקים המוח עד שאתה מגיע למחשב. לגבי העניין ההוא, אני ממש ממש ממש לא מאשימה את עצמי. וואלה, אני זונה, ומורידה למטה, אבל אני הייתי די רחוקה מהסרט הזה והיא כל פעם קפצה ביציאות של "את יכולה בלי זה". היא יותר מורידה ממני. אם אני הייתי חוטפת את העניין הכעס מסביב היה הרבה יותר גדול על כולם. אלוהים ישמור אני הרבה פחות מורידה למטה. זה מצחיק, איך ששתיהן מאושפזות ואני כלכך רחוקה מזה. אולי אני צריכה להגיד תודה. לא יודעת. לה, למשל, תהיה עכשיו בעיה להמשיך להקיא. לי לא. וזה אידיוטי. אני יודעת שזה אידיוטי ושאיך שהמוח שלי עובד וחושב זה ממש דפוק ולא לעניין, ואני יודעת שיש כאלה שיחשבו שזה שזה נודע לי היום אמור לתת לי איזה כאפה, אבל זה לא. אני זונה אדישה שלא אוכלת. לא מזיז לי כלום. אני יודעת שאני לא "אעודד" אותה לזה יותר, ולא אתן לה את השיחות מוטיבציה שהיא כלכך חיפשה, כי אין לי כוח שאחר כך יכעסו עלי, וגם אין לי כוח שאם מישהו חס וחלילה ימות בדרך מפגרת כלשהי אני אהיה אשמה. אין לי כוח. סבבה? אז...

  מחכה לאיזה טלפון, דפיקה בדלת, משהו שכבר יבוא ויציל אותי מעצמי. יושבת והמחשבות משתגעות נמאס לי לדמיין את האהובים שלי מתים בכל מקום שוכבת במיטה ואלוהים ישמור הוידאו ארט שלי מתנגן לי במוח הוא הולך לצאת מפחיד כמו טרנס רק בתמונות כשאת מסתכלת במראה את רואה מפלצת לצת לצת לצת קצב מפחיד וכל מי שיצפה בזה לא יוכל לעמוד בזה ולא יוכל להמשיך להסתכל על שאר היצירות כמו בנאדם, כי משהו קרה לו הרגע איזה שד אנס אותו הרגע ולא נותן לו להמשיך לחיות כרגיל יקח לו זמן להתאושש מן שגרה מטופשת שחוזרת על עצמה ותמיד חוזרים לעשן ותמיד חוזרים לפסיכיאטר תמיד תמיד חוזרים והוידאו ארט יתאר את החיים האומללים שלי ככה כולי ערומה מולכם, ואתם תדעו הכל. הבוחן ינסה לדבר איתי וברגע שהוא ינסה להוציא מילה הוא פתאום יקיא כל מני דברים מוזרים כיסא ופלסטלינה וטרקטור ובית וים ואש ורוח ואדמה ודגים ושלדגים וקומפרסור בצבע אדום הוא יקיא ויצאו לו העיניים מהמקום, ואחר כך הוא יחנק   המחשבות שלי משוגעות והן לא עוזבות אמא ואבא שלי כבר לא יודעים מה לעשות איתי כבר מציעים לשחק משחקי חברה, וזה במילים שלהם, כן? אני שוכבת במיטה בוהה, ואחר כ...

  הייתי בגבעת חביבה, שלושה ימים של צחוקים ואמנות, אבל לא על זה בא לי לכתוב עכשיו.   אני יודעת שאחרי הלימודים זה יבוא. אף אחד לא ישמור עלי, אני לא אצטרך להשקיע בשום דבר, לא יהיה צבא ולא יהיה כלום. זה רק אני והטירוף שלי. נטו אני והטירוף. ואני אשקיע בזה את כל כולי. אני אתן לזה להשתלט. אני לא רוצה עכשיו. אני לא רוצה כמוה אני לא רוצה לזרוק את כל הלימודים לפח. נשאר לי עוד ממש קצת וזהו. ואז.. ואז אני אלך על זה בגדול. אני אהיה מעל 18 ואף אחד לא יוכל לאשפז אותי. אני כבר גדולה וזכותי להרוג את עצמי. כמה נקי זה לא לאכול. כמה זנותי זה להוריד את כולם למטה כדי לא להיות לבד. אני מקנאה בהן איפשהו. אני אצליח.   ובלי קשר, זה ההספק שלי בגבעת חביבה. צריך עוד פינישים לרקע ואז אפשר להתחיל עם המלכה.  

  היום הטירוף חגג, בכל הצורות המגוונות שהוא יודע להתבטא.       תודה לך קופיפה, שעשית לי ככה טוב. :)

  חכי לאט לאט, את מהירה לי מדי, אני לא עומדת בקצב איך לפעמים אני כל כך מתגעגעת ולפעמים את השטן הכי גדול בעולם ואני רק רוצה הביתה לשמיכה. לא היום, לא עכשיו. זה לא הזמן. אני לא ישנה בלילות בגללך. כל הלילה מחשבות ופחד. אני מפחדת ממך, ולפעמים אני זקוקה לך, ממש זקוקה. זה די טיפשי שאני זקוקה לך. היום אני צריכה שקט. היום אני לא מספיק חזקה בשבילך. את גדולה עלי, את לא מבינה? רק ביום שלישי הייתי אצלך, וגם אז זה לא היה הזמן. פעמיים בזמן כל כך קצר ובהרגשה כזאת זה מזעזע לי את הגוף. כואב לי בלב וקשה לי לנשום. את באמת באמת מפחידה אותי. היה לי כל כך קשה להרדם. רק חשבתי וחשבתי. הרצתי בראש את הדרך אליך, הדרך השטנית הזאת אוטובוסים הם האויב הכי גדול שלי. [רכבת זה מזמן כבר לא אופציה].   לא היום תל אביב. לא עכשיו. אני עוד לא מוכנה אליך.  

ואיך חשבתי שהפעם זה עד הסוף איך חשבתי שאני אצליח וראיתי את זה כהצלחה איך חשבתי שהוא לא יקפוץ וינסה להציל, ואיך חשבתי שאני לא אכנע לו ההבדל ביני לבינה זה שלי יש את יצר החיים ולה אין לי לפעמים עצוב על עצמי ולה לא וזה למה תמיד אני נשארת שמנה בסוף כי עצוב לי על עצמי זה די מבאס שבשביל האושר שלי אני צריכה להיות שמנה אי אפשר להיות רזה ומאושרת זה או רזה ומתוסכלת מהחיים או שמנה ודי שמחה אבל שוב, נגיד אני סבבה והכל אבל השומן הזה הוא שם והוא כל פעם יוציא אותי מדעתי כשאני אחליף חולצה בבוקר. היום כשהחלפתי בגדים רעדתי והסתכלתי לשומן בעיניים הסתכלתי ממש חזק וזה היה מפחיד הגוף שלי עשה לי ג'סטה ובמראה הוא נראה פחות שמן התלבשתי מהר כי קשה לי להסתכל על זה אכלתי היום ארוחת בוקר וארוחת צהריים עוד לא אני כבר די הרבה זמן בבית ואני כן רעבה, אבל אני מפחדת אני ממש מפחדת אחרי אתמול ברור לי שכדאי לי לאכול, אבל לעשות את הצעד הזה זה לא פשוט בכלל כל מה שעשיתי בימים האחרונים ילך לזבל, כל הדיאטה הלכה ושוב אני אהפוך לבהמה גדולה וכבדה היום בדרך לביצפר שמעתי שיר של איימי ויינהאוס ודמיינתי את עצמי בקליפ במקומה אבל היא...

זה הגלגל הצלה שלי מצחיק שאני קוראת לזה גלגל הצלה, אבל כרגע אני בוחרת להסתכל על זה ככה אני הולכת להצליח הפעם. הפעם כן. מה יותר מגעיל? לעמוד בתוך קיא, או להיות שמנה? ישר עניתי לעצמי את התשובה שרציתי לשמוע והמשכתי. מאז שבערך הפסקתי עם כל זה לא הייתה לי חזרה כלכך ארוכה כמו זאת. כרגע בתוך כל הבלבול זה מה שממלא אותי. מציל אותי. נזכרתי כמה אהבתי לשתות סירופ אקמול סתם ככה. כי זה טעים. מעניין אם יש בו קלוריות.

  אתם סתם חבורה של אנשים דוחים וואוו איזה מגניב ללמוד באנקורי תל אביב איזה מגניב לחטוף התקף פסיכוזה על מי את עובדת פוסטמה את יודעת בכלל מה זה פסיכוזה? "נראה לי שיש לי סכיזופרניה" נראה לי שיש לך טמטום! גם כן כל אחד מרים את האף יותר גבוה מהשני כולם כל כך זקנים כל היום לשתות קפה שחור ולעשן סיגריה אפשר לחשוב שאתם באמת נהנים מהמרות של הקפה יותר מאיזה שוקו, לכו תעבדו על מישהו אחר, אתם רק ילדים ושוקו זה יותר טעים ואם אי פעם נראתם לי מגניבים עכשיו זה ירד פי מליון, ונעים לי עם הקטנים, נעים לי עם החננות, נעים לי. וואלה אז לא היה לי ניסיון התאבדות ולא עברתי לאנקורי תל אביב ואתם יודעים מה זה אומר עלי? זה אומר רק דברים טובים   כל היום רק מבקרים את כולם ביקורת ביקורת ביקורת כולם לא לרמה שלכם למה מה קרה?! תורידו את האף למה גם ככה הוא לא נראה משהו אני מרגישה טוב עם החברה האחרים, מרגישה טוב לא לשבת כל הזמן עם פרצוף קשוח אני אוהבת לצחוק ולדבר שטויות, ואני שונאת שהיא באה ואומרת "מה אתם מפגרים, איזה תת רמה" או משהו בסגנון.. לכי תזדייני נראה לי כבר 6 שנים לא צחקת אני במקום יותר טוב ממך ...