אין לי מושג מאיפה להתחיל. כבר איזה רבע שעה מתנגן לי פוסט בראש אבל הייתי

בחוץ ואז חצי מהדברים נמחקים המוח עד שאתה מגיע למחשב.

לגבי העניין ההוא, אני ממש ממש ממש לא מאשימה את עצמי. וואלה, אני זונה, ומורידה למטה,

אבל אני הייתי די רחוקה מהסרט הזה והיא כל פעם קפצה ביציאות של "את יכולה בלי זה".

היא יותר מורידה ממני. אם אני הייתי חוטפת את העניין הכעס מסביב היה הרבה יותר גדול על כולם.

אלוהים ישמור אני הרבה פחות מורידה למטה.

זה מצחיק, איך ששתיהן מאושפזות ואני כלכך רחוקה מזה. אולי אני צריכה להגיד תודה.

לא יודעת. לה, למשל, תהיה עכשיו בעיה להמשיך להקיא. לי לא.

וזה אידיוטי. אני יודעת שזה אידיוטי ושאיך שהמוח שלי עובד וחושב זה ממש דפוק ולא לעניין,

ואני יודעת שיש כאלה שיחשבו שזה שזה נודע לי היום אמור לתת לי איזה כאפה, אבל זה לא.

אני זונה אדישה שלא אוכלת. לא מזיז לי כלום.

אני יודעת שאני לא "אעודד" אותה לזה יותר, ולא אתן לה את השיחות מוטיבציה שהיא כלכך חיפשה,

כי אין לי כוח שאחר כך יכעסו עלי, וגם אין לי כוח שאם מישהו חס וחלילה ימות בדרך מפגרת כלשהי אני אהיה אשמה.

אין לי כוח. סבבה?

אז אני לא אדבר. אני אגיד לה שיהיה בסדר, שכדאי לה להפסיק עם כל החרא, שתראה מה זה עשה לה. שחבל.

זה מה שאני אגיד לה ואני אחזור הביתה ואדחוף קרנף לגרון.

היום לאיזה שעה שעתיים היו לי חברות וזה היה כזה מקסים כזה מדהים כמעט אורגזמה.

פתאום היה עם מי לדבר וזה לא היה שיחה מטומטמת. פתאום דברים השתנו לי בראש ווואלה, עם כל הכאב שהיה שם,

הרגשתי איפשהו טוב. יותר נכון זה הכה בי אחרי שהלכתי. רציתי להשאר שם לנצח. לישון שם, אבל ידעתי שזה

בלתי אפשרי. אסור לי להתעלק. אסור לי להרוס הכל.

הלכתי בלי לתת חיבוק של ביי ובלי להגיד כמה דברים שהיו לי להגיד, למשל כמה הן יפות, וטובות, ועשו לי טוב.

הלכתי על הכביש, באמצע הכביש. הייתה לי כרבולית ביד והיא הצחיקה אותי. כרבוליות מזכירות לי בנות

שקוראים להן גילי והן מביאות מצעים לטיול השנתי.

אז הלכתי שם, ולא רציתי לחזור הביתה בחיים. הרוח הייתה קרה אבל נעימה, הדרך עברה מהר והייתה ירידה

שגרמה לי ללכת קצת פחות עקום או קצת יותר ישר וזה היה די נוח.

פעם ראשונה לא הלכתי דרך הקיצור הקבוע. הוא כל כך חשוך ומעצבן, וגם ככה היה לי די נעים, אז המשכתי

בדרך הארוכה והמוארת. איזה מטאפורי, איזה פילוסופי. מדהים.

לא בא לי ללכת לביצפר, בא לי לנוח. יש התקפי חרדה שמרגישים לי כאילו רצתי איזה אלפי קילומטרים,

ומה זה אין לי לב-ריאה בשביל זה. אני צריכה לנוח.

הלוואי ויכולתי לראות אותן מחר. הלוואי והיו לי חברות.

הגעתי למסקנה שאנשים הם הפתרון שלי. אנשים בכל מקום ובכל זמן. אני צריכה לתלות לוח שבועי על הדלת

בחדר וכל יום לכתוב עם מי אני נפגשת, וזה ידרוש גם להתקשר לאנשים, אבל חייבים. זה מה שיציל אותי.

כל יום מישהו. חייבים. לדבר לדבר לדבר. הלבד שלי זה האויב הכי גדול.

הכי נותן לגיטימציה להתחרפן בעולם כולו.

אני לא זוכרת אם אני לוקחת תרופות או לא. זה ההתקפים האלה שנמשכים כמה ימים ואני לא מבינה כלום יעני ממה שקורה.

עוד מעט נראה לי שזה יעבור, וגם עוד מעט יהיה לי יומולדת ואני אקבל מתנות.

 

קודם התחשק לי לילה לבן. לילה שכולו אמנות. אימפרסיוניזם סוריאליזם פוביזם קוביזם אקספרסיונזם גרמני או לפעמים אמריקאי

אברהם יצחק וואן גוח לצייר כל הלילה לצלם לעשות אמנות, אבל שוב אני עייפה וכנראה אני אלך לישון,

ובכל מקרה זה לא כזה רע כי אני לא אצטרך להאבק עם הרעב וגם לישון עם פונצ'ה שלי זה תענוג.

 

אני אהיה בסדר. לא צריך לדאוג. אז מה אם לא באתי לביצפר קצת. זה רק כי אני צריכה מנוחה.