שלוש שש שש אפס חמש

 אני רואה את זה בראש ואני רואה אותך נופלת. אני רואה את הריקוד ואני רואה אותה והיא זאת את. אני לא מאמינה. אני עדיין לא מאמינה. איך היית משתוללת. ילדה קטנה. היום הטיול עם פונצ'ה היה אחר מאתמול. שקט. היא עשתה קקי ופיפי מהר מאוד ולא עצרה ליד כל פיפס, כאילו ידעה שכואב לי ורצתה לעשות את זה כמה שיותר מהיר. היא שתקה ואני שתקתי והייתה רוח קרירה שאיכשהו ניסתה להרגיע לי את הכאב ראש, והציפורים גם כן קיפצצו שם ושרו וניסו לעשות לי טוב. זה גרם לי לחשוב שאולי גם את יכולה לעוף עכשיו, ויכול להיות שזה כיף. כולם כל כך בכו היום. כולם. אבא שלך בכה כל כך. יש לו שפתיים שמזכירות לי אותך, ובכלל, יש לו פנים טובות וגם לך היו. אתמול הייתי עצובה כי נשארו לי רק 2 ציורים שלך, ואני לא מוצאת את התמונה היחידה שלך שהייתה אמורה להיות לי במחשב. אתמול נתתי למישהו ציור של מישהי שהוא אהב ועכשיו היא רחוקה. הוא כל כך שמח. נתתי לו את הציור כי גם אני הייתי מאוד שמחה לקבל עכשיו ציור שלך. לדעת שאת כל הקווים האלה את עשית. שאת החזקת את העיפרון. את החזקת את המכחול. את חשבת וצחקת. כל-כך...חיה.   "מחר, אני אהיה כה רחוקה אל תחפש...

פונצ'ה התיישבה באמצע הרחוב עם הפרצוף הזה שהיא עושה כשהיא לא מוכנה לוותר. שאלתי אותה מה קרה ולאן היא רוצה ללכת, והיא אמרה שהיא רוצה ללכת לכיוון השני. יש שני צדדים לגן היובל, אחד מהם נראה כמו התחלה והשני כמו סוף, אבל אני לא בטוחה שזה ככה, אולי זה הפוך. אין לגן הזה שלטים. בדרך כלל פונצ'ה ואני נכנסות לגן מההתחלה שלו ויוצאות מהסוף, אבל סתם כי זה נוח יותר. היום פונצ'ה לא עשתה קקי איפה שהיא בדרך כלל עושה, אז הלכתי איתה שוב את כל הגן ובגלל זה כל הסדר השתבש ויצא שכמעט חזרנו הביתה דרך ההתחלה של הגן ולא דרך הסוף כמו שאנחנו רגילות. פונצ'ה המשיכה לשבת שם על המדרכה עם הפרצוף הקטן והעקשן הזה שלה, הסתובבנו, והלכנו לכיוון שהיא רצתה.   יש לפונצ'ה שני חברים קרובים, ועוד כמה שהיא סתם אומרת להם שלום מתוך נימוס. לחבר אחד קוראים סנופי. הוא פינצ'ר מעורב, ובכל שאיפה שהוא לוקח כל העצמות יוצאות לו החוצה. סנופי הוא מהרגישים האלה, ובכל פעם שהוא פוגש את פונצ'ה הוא בוכה, וגם בכל פעם שהוא נפרד ממנה הוא בוכה, מה שיוצר מצב שכל הזמן שפונצ'ה וסנופי ביחד סנופי בוכה. החבר השני של פונצ'ה ...

  לקחתי את הקטע הבא מהבלוג  הזה.  לא הייתה לי אפשרות לשאול את בעלת הבלוג אם זה בסדר, אבל היא עצמה בקשה שיקדישו לזה כמה דקות ויקראו את זה. זה לא קטע שהיא כתבה, היא תרגמה אותו. בכל אופן, קראתי אותו פעם, ואז אחרי חודש שוב קראתי אותו, ואז אחרי חודש שוב... קטע מכאיב. אמיתי ממש. הוא ממש נגע בי והחלטתי שהוא צריך להיות פה. מי שחושב שזה איכשהו יכול לפגוע בו/לגרום לו לחזור למקומות שהוא לא היה רוצה לחזור אליהם..שלא יקרא בבקשה.   הפרעות אכילה  הן מחלות של שתיקה. אני צועקת בשקט למשהו; שנאה, אומץ, שליטה, שלמות, תשומת לב, אהבה, עזרה, בריחה או מחילה. אני לעולם לא מבקשת את הדברים שאני צריכה. אני מרגישה חסרת ערך, שמאיזושהי סיבה אני לא ראויה לקבלם. אז אני משחקת במשחק של "נחשי מה אני צריכה ממך". אי היכולת לנחש רק מזין את רגשות החוסר ערך.   כשאני סוף סוף מבינה שיש בעיה, זה יותר מדי מאוחר. עכשיו אני רבה, משקרת ומרמה כדי להחזיק ולהאחז בדבר היחיד שנתן לי תמיכה. אני רואה את הסימפטומים, ירידה במשקל, עליה במשקל או דיכאון. אתם רואים אותי מרעיבה את עצמי, אוכלת, מקיאה ומתבודדת. אתם אומר...

      ויעמוד שם פסל שאני עיצבתי ואני אראה לכולם. אני אתלבש יפה ואתאפר יפה ואהיה גאה כל כך. אולי אנשים בכלל לא יתלהבו. והוא ימשיך לעמוד שם לתמיד, שמצד אחד זה כל כך משמח, אבל מצד שני הוא יעמוד שם גם כשלא יהיו אנשים וירד גשם, ואני אעמוד שם עם האיפור המטומטם שלי, כשכולו מרוח, אסתובב עם גב זקוף אבל בפנים אני אהיה רקובה וירוקה. כמו תמיד.   [ואל תדברו איתי אפילו על איך שהגוף שלי נראה בתמונה].

  יבת זונה תפסיקי כבר את לא מבינה שאת מעצבנת אותי אוףףףףףףףףףףףףףףף. כל הזמן מתבכיינת בוכה בוכה בוכה בוכה כמה אפשר. כבר כואב לי הראש. עוד שבוע תראי את הפסיכולוג שלך ואת הפסיכיאטר ויעלו לך את המינון והכל יהיה בסדר. בעצם, למה שלא תעלי לעצמך אותו לבד? למה שלא תבלעי את כל הקלונקסים? אולי ככה תירגעי. למה שלא תבלעי את כל התרופות שבל הארגזים שבבית הזה שלך, עם שני ההורים האלה שלך שעובדים במפעלים ליצור תרופות ובבתי חולים. בטוח תמותי. אולי ככה תירגעי. אולי ככה גם תסתמי את הפה הדפוק הזה שלך סוף סוף. ויעצרו לך המחשבות הדפוקות. וההבעות פנים הדפוקות. וכל השומנים הדפוקים שלך יפסיקו לצמוח ולתפוח מיום ליום. והדמעות הדוחות שלך. מלוחות כמו חרא יאללללללה תפסיקי כבר יא זונה מזדיינת. נמאס לי ממך את לא קולטת?! נמאס לייייייייייייייייייייייייייי ממךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךך שאני אצעק יותר חזק?! לא. כי נמאס לי לצעוק גם. מי המפגר שצועק כשהוא לבד בבית. מפגרת מפגרת מה את עושה   סתם רע לי. תעזבו אותי בשקט.

    זה כאילו הקלה אבל הקלה תמיד באה אחרי משהו מכביד כזה אז לא יודעת אם טוב או לא טוב. זה היה צריך לקרות. זה כלכך...מרגיע. והכל שמור ואני לא יכולה לדבר עם אף אחד. מרגישה כמו כלבה מעורבת.

  ולמה אני עדיין מחשבת את זה אחרי המוות?   אבא בגרמניה, או פולין או משהו. אמא בספרד. סבתא וסבא בלוס אנג'לס. אורי עוד מעט באומן.   אני פה עם גל, ולא רע לי בכלל. איתה כאילו. בתכלס... לא יודעת.   קשה כזה. לא יודעת למה. לימודים, וה..זה.. ו. לעזאזל.   היום בשיעור אומנות הבנתי שאני מאוד חולה. יש את החולים שלא בשליטה שהם הכי חולים, ויש את הבשליטה, שבינהם יש רמות מסויימות, ואני בשליטה, כל פעם כמעט נוגעת בגבול של המשוגעים האחרים האלה.   לא ישנתי יומיים ולא לקחתי כדורים יומיים. אולי מחר יהיה בסדר.   [נ.ב- בכותרת לא מדובר על בי.אמ.איי. למה נראה לכם שאי פעם נתתי לעצמי להגיע לבי.אמ.איי 23? איכס].