הפרעות אכילה.

 לקחתי את הקטע הבא מהבלוג הזה. לא הייתה לי אפשרות לשאול את בעלת הבלוג אם זה בסדר, אבל היא עצמה בקשה שיקדישו לזה כמה דקות ויקראו את זה. זה לא קטע שהיא כתבה, היא תרגמה אותו.

בכל אופן, קראתי אותו פעם, ואז אחרי חודש שוב קראתי אותו, ואז אחרי חודש שוב...

קטע מכאיב. אמיתי ממש. הוא ממש נגע בי והחלטתי שהוא צריך להיות פה.

מי שחושב שזה איכשהו יכול לפגוע בו/לגרום לו לחזור למקומות שהוא לא היה רוצה לחזור אליהם..שלא יקרא בבקשה.

 

הפרעות אכילה הן מחלות של שתיקה. אני צועקת בשקט למשהו; שנאה, אומץ, שליטה, שלמות, תשומת לב, אהבה, עזרה, בריחה או מחילה.

אני לעולם לא מבקשת את הדברים שאני צריכה. אני מרגישה חסרת ערך, שמאיזושהי סיבה אני לא ראויה לקבלם.

אז אני משחקת במשחק של "נחשי מה אני צריכה ממך".

אי היכולת לנחש רק מזין את רגשות החוסר ערך.

 

כשאני סוף סוף מבינה שיש בעיה, זה יותר מדי מאוחר. עכשיו אני רבה, משקרת ומרמה כדי להחזיק ולהאחז בדבר היחיד שנתן לי תמיכה.

אני רואה את הסימפטומים, ירידה במשקל, עליה במשקל או דיכאון. אתם רואים אותי מרעיבה את עצמי, אוכלת, מקיאה ומתבודדת.

אתם אומרים לי לאכול או לא לאכול, לישון או לקום ולעשות משהו, אתם לא מבינים למה אני לא יכולה פשוט להשתפר.

 

אם זה רק היה כל כך קל! אני, בכל הכנות, מאמינה שזה הדבר שמחזיק אותי. אפילו כשכל האחרים רואים את זה כדבר שמפורר אותי לחתיכות.

זה כבר לא רק חלק ממני, זה נעשה 'אני'.

זו הזהות שלי, ומי אני בלעדי זה? אני מפחדת לגלות. מפחדת שבלי זה - אני כלום.

זה נהפך לחבר היחיד שלי. זה הדבר שמחזק אותי כדי שלא אצטרך, לא ארצה ולא ארגיש.

זוהי גלימת ההעלמות שלי. כשזה עליי אתם לא יכולים לראות אותי, אתם לא יכולים לראות את הכאב שלי או את הבושה, מכיוון שאני מתחילה להעלם.

בהתחלה לאט, ואז, לפני שאתם שמים לב, אני כבר לא שם. אבודה בעולם של כאב. נלחמת תמידית לשליטה, שליטה ש,ככל הנראה, לעולם איני מקבלת.

 

בהתחלה השליטה היתה קלה, ותחושת ההיי שליוותה אותה היתה מדהימה.

אני יכולה לא לאכול 4 ימים, אני יכולה להתעמל 4 שעות שלמות ביום, או שאני יכולה להקיא כל דבר שאני אוכלת. אני בשליטה.

אבל איפשהו במהלך הדרך איבדתי את אותה שליטה, והפרעת האכילה יוצרת חיים משלה, לוקחת את השליטה לידיים שלה.

איני שולטת בזה יותר. זה שולט בי.

אני קמה בבוקר ושומעת את קולה, ולא יכולה לישון בלילה בגלל אותו קול, הוא חזק מדי.

 

הפסקתי לשמוע בקולם של אנשים אחרים מלבד קולה של הפרעת האכילה.

אני מאמינה שאני שמנה, חסרת תועלת, חסרת ערך, לא אהובה וחלשה. אני באמת מאמינה שירידה במשקל תגרום לדברים להיות הרבה יותר טובים, ברמה מסויימת.

אני מתעוררת עם מחשבות על אוכל; הן נמצאות שם לאורך כל היום, ולעיתים קרובות גורמות ללילות ללא שינה.

זה נהפך לכל מה שחשוב. אני מקשיבה לקולות שאומרים לי, ללא הפסקה, שאני לא טובה מספיק, רזה מספיק, חזקה מספיק, רק עוד קצת ואז אוכל להפסיק. אבל זה תמיד 'רק עוד קצת' וזה אף פעם לא נפסק.

 

יכול להיות שתראו אותי מכאיבה לעצמי ולא תבינו; אני לא באמת מבינה את זה בעצמי. אני יודעת שעליי להוריד במשקל. אני יודעת שאני צריכה להעניש את עצמי כאשר אני חשה אשמה או בושה. אני משתמשת בסמים משלשלים, התעמלות, חוסר שינה, השחתה עצמית רק כדי שיקחו ממני את הכאב. ולפעמים אני מגיעה לנקודה בה הכאב חזק מדי, והדרך ארוכה מדי ואני מחליטה שזה לא שווה את זה. מאחר ואין לי שום ערך, אני לא אחסר לעולם הזה. אם רק יכולתי להעלם, הכאב יעלם גם הוא ואוכל להפסיק לפגוע באחרים עם הבעיות שלי.

 

מוות הופך לדרך מוצא. אי אפשר לחיות לנצח עם הפרעת אכילה, ואי אפשר לחיות בלעדיה.

זו נהפכת לשאלה שאני מהרהרת בה למשך לילות רבים אך לעולם איני מקבלת תשובה החלטית, וחד משמעית.

האם אני רוצה לחיות? למה? הסיבות שלי לא לחיות אולי יראו יום-יומיות, שיגרתיות, לאנשים הלא סובלים מהפרעות אכילה.

אתם לא יכולים לחוש את הריקנות שבי, או להבין את הבדידות שאני מרגישה.

אני לא יכולה לשתף בעולם הדממה שיצרתי לעצמי. זהו הדבר שהציל אותי בעבר, ואולי יהרוג אותי בעתיד.

 

אתם מביטים בתוצאות ולא יכולים לחשוב למה אי פעם ארצה לעשות את זה לעצמי.

השיער שלי נושר, אני מדממת כשאני מקיאה, סחרחורות, עייפות, התייבשות, אני סובלת מתת תזונה ואיני יציבה מנטאלית.

הדברים הללו מפחידים אותי. הפעם הראשונה של הקאת דם, התעלפות מקור או אישפוז זו חוויה שפוקחת עיניים, מפקסת. אבל, בדר"כ, לא מספיק כדי שאשנה את התנהגותי ואת דרכיי.

לפעמים אני רואה את התוצאות הללו כאישור, חיזוק, שאני מצליחה במשהו. תראו, אני ממש טובה בלהיות מופרעת אכילה!

 

לוותר על זה אומר לוותר על חלק ממני שאני לא בטוחה שאוכל לחיות בלעדיו.

זה איתי בבוקר, אומר לי לעלות על המשקל למבחן הראשון של היום. גם אם המספרים קצת ירדו, זה עדיין לא מספיק טוב.

אחרי זה לעשות מקלחת בעיניים עצומות, כי המראה של הגוף שלי יותר מדי מטריד אותי ומפריע לי.

לאחר מכן, למצוא משהו ללבוש. דבר הלוקח שעות כי שום דבר לא יושב טוב, והכל מרגיש צמוד מדי.

ואחרי כל זה הגיע הזמן לארוחת בוקר? אין סיכוי! אני לא יכולה לאכול אחרי הבוקר המאכזב הזה.

 

היום ממשיך באותה הרגשת אכזבה. שום דבר לא מספיק טוב, שום דבר לא מרגיש נכון.

אז אני דוחפת את עצמי לאכול פחות, לרוץ מהר יותר, לרקוד זמן רב יותר, לא משנה מה אני עושה - אני צריכה לעשות בצורה הטובה ביותר ולהיות הכי טובה.

ואז מגיע לילה, בו הסחות הדעת של היום לא שם כדי להטביע את הקולות.

לישון זה קשה כאשר מחשבות על חוסר תקווה, שנאה עצמית, כישלונות והתאבדות רצות בראש במשך שעות.

אז במקום לנסות לישון, אני מבזבזת אינספור שעות על התעמלות, קריאה, נקיון, הכל כדי להמנע משינה.

בסופו של דבר, אני ישנה רק כמה שעות בודדות, ואז אותו מעגל מתחיל מחדש. רק שעכשיו אני צריכה לגבור על היום שלפני; לשקול פחות, לאכול פחות, לעשות יותר. ולצידי, המאמן הנאמן והפרטנר שלי שממלאים את ראשי בביקורות, דרישות ועלבונות.

 

למרות שאני אומרת שאני שונאת את הקולות ואת ההפרעה, אני לא שונאת אותם כלל. אני אוהבת את תחושת ההיי כאשר אני רואה את המספרים יורדים למטה. אני כמהה לאותה ריקנות וחוסר תחושה שמלווה את ההרעבה.

אני משגשגת ופורחת למשמע מה שמתחיל כמחמאות והופך לדאגה על הפחתת משקלי.

ההפרעה היא הדבר שגורם לי להרגיש חזקה ומיוחדת, כשבאותו זמן היא גורמת לי להעלם ולדעוך מחיי.

 

אני אומר שאני לא רוצה את עזרתכם. לפעמים כי אני בהכחשה ובאמת מאמינה שהכל בסדר, לפעמים אני מרגישה אשמה לקבל עזרה כי אני מרגישה לא ראויה ולפעמים כי זה פשוט נמשך זה כה רב, ואני מאבדת תקווה ומקבלת את זה ש"אחיה עם זה עד שזה יהרוג אותי."

 

כשאני אומרת שאני לא צריכה את עזרתכם, אלו הזמנים בהם אני הכי צריכה אותה.

אני צריכה שתעמדו בשבילי כשאני בקושי יכולה לעמוד, תאהבו אותי כאשר אני שונאת את עצמי, תאחזו בתקוותי כאשר אני מרגישה חסרת תקווה, ולעולם אל תוותרו עליי, כמו שוויתרתי על עצמי.

 

אני אדחוף אתכם ממני. אני אגרום לכם לכעוס עליי. אני אגיד לכם שאני לא צריכה אתכם ושתעזבו אותי לנפשי. אני אזרוק התקפי זעם ומצב רוח, ואפילו אזרוק אוכל. אני אסתגר ואכלא אתכם בחוץ. אני אבריז מפגישות חשובות. אני אעשה את הדברים שנאסר עליי לעשות; אתעמל, אלעס מסטיקים, אשתה משקאות דיאט... אני אעבור על כל הגבולות.

אני לא עושה את הדברים הללו כדי לפגוע בכם; אני פשוט מפחדת ומרגישה מאויימת. אתם רוצים שאוותר על משהו שאני לא יכולה לדמיין לחיות בלעדיו.

 

אז היו סבלנים עמי. לא משנה אם אתה חבר, בן משפחה, אהוב או רק מכר; יבוא זמן בו אני אבין מה עשיתם למעני. בו אושיט את ידי ואבקש עזרה. זמן בו אקל על עולך ואתחיל לדאוג לעצמי. אני אשתף יותר, אחייך יותר. עדיין יש לי מחשבות שליליות, עדיין אובססיבית לגבי אוכל וגוף, ואני עדיין אוכלת בצורה שונה ממך.

אולי בעתיד דברים אלו ישתנו, אבל תמיד יהיו לי בעיות עם אוכל ודימוי גוף. רק בגלל שאני אומרת שאני בסדר - אין זה אומר שאני לא צריכה אותך יותר. אני תמיד אצטרך אותך.