שלוש שש שש אפס חמש

לא הולכת לרוק עצמאות. הפחד ניצח אותי שוב. הוא נהיה חזק מטיול לטיול. מהופעה להופעה. מיום ליום. אפילו בביצפר. כל יום שעובר הוא מתחזק, המניאק. כמו גידול.   מה שמעצבן זה שאם אני אלך, אז בכל זאת הוא ינצח. זה מהדברים האלה שגם אם אני אעשה אותם יהיה לי רע וגם אם אני לא אעשה אותם יהיה לי רע. עדיף לבכות בבית, מתחת לשמיכה, עם הבובה של הקוף, מאשר להיות במקום עם מליון אנשים ולהחזיק את עצמי ולא לבכות.   אני יודעת שאני מפסידה. אבל אין לי מה לעשות, הפחד שולט בי כרגע. אני אצא מזה. אני יודעת שאני אצא. אני יודעת שתבוא תקופה שאני אוכל לצאת לטיולים שנתיים, ושל הנוע"ל, ולהופעות, ולהגיע לביצפר כל יום... אני.. מקווה.   אולי הכדורים יעזרו. אקמול זה סתם טיפשי. זה סתם כזה.. היי. בואו ניקח אותו כי קוראים לו "משכך כאבים." וכוסעמוק. נמאס לי.   פשוט נמאס לי כבר.     היום שמתי פתק בכותל.   החזקתי את העט. התכוונתי לכתוב "הלוואי שאני ארד ל45 קילו." בסוף כתבתי "הלוואי שאני אלמד לקבל את עצמי."   כתבתי גם שאני רוצה להיות בריאה. פיזית ונפשית. נפשית בעיקר.   ושהקשר שלי ושל דוב ימש...

  "היו מספר אנשים חכמים נורא שלמדו באוניברסיטה שניסו להסביר לי את זה, אבל רק איתו זה חדר לי לעומק הלב." טוב כמו עכשיו- סיני תור.   שלום.

אני רוצה להגיד לך שאני   אוהבתאותך... ואני אתמוך בכל החלטה שתקבלי.. אני כאן בשבילך גם כשטוב לך, וגם כשחרא לך.. אני לא אנטוש אותך, אני פשוט אהיה איתך, בלי מילים... אני לא חושבת שיש לך מושג כמה אני אוהבת אותך..     3>   hollywood-rose   (אמ. כן. טניה רשמה את זה.)     ג'ן וקים עושות כיף.

"אני רוצה שמתי שהוא יחשוב עלי הוא יהיה שמח, לא עצוב." "הבטחתי לו שאני אלחם בזה. שאני אצא מזה. ביקשתי שישאר איתי לפחות עד שאני אצא מזה. שיוכל להכיר אותי באמת. כמו שאני. בלי כל החרא."   אני כל כך מפחדת שימאס לו. אני כל כך מפחדת שהוא יגיד "די, אין לי כוח למתוסבכת הזאת יותר." אני כל כך כל כך כל כך פאקינג אוהבת אותו. :{   אני מצטערת שאני ככה. אני אצא מזה. אני מבטיחה. זה יותר בשבילך מבשבילי. אתה יותר חשוב מהכל. אני רוצה שיהיה לך טוב. אני רוצה שיהיה לך ולי טוב.   אני אוהבת אותך.  

יש משהו שקצת קשה לי לדבר עליו עם מירה או בני, אז החלטתי היום לדבר עם עצמי עליו, ולנסות לעזור לעצמי. גם בבלוג די קשה לי לכתוב את זה. בכל מקרה מה שהחלטתי לעשות זה לכתוב רשימה של דברים שמפחיד אותי לעשות וזה דופק אותי ביומיום, מהכי פחות מפחיד ועד למפחיד ביותר. כל פעם, בקצב שלי (אבל לא יותר מדי לאט, אני אשים לעצמי גבול.) אני אעשה משהו אחד מהרשימה ואתגבר על הפחד.   כדי שהתמונה תהיה קצת יותר ברורה: אני מדברת על דברים בסגנון לדבר ליד קבוצה גדולה של אנשים, לדבר עם אנשים ככה סתם בטלפון בלי לדאוג לאיך אני נשמעת וזה, לאסוף את השיער, ללכת עם חולצה קצרה,  לתת לחבר שלי לגעת בי. ולא לגעת כמו שאתם חושבים, את הלגעת הזה יהיה לי הרבה יותר קשה להחזיר.. סתם. להרשות לו ללטף לי את הפנים. המצב התדרדר לגמרי מאז החופש הגדול בקטע של חרדות כאלה, וזה. זה הרבה יותר חזק.   אני מקווה שאני אצליח לבד,  הפעם אין מי שיכוון אותי, ואני באמת באמת רוצה לצאת. עריכה: קראתי את הפוסט הזה עכשיו. יצאתי נורא... לוחמת כזאת. אחת עם גלימה של סופר מן ותחתונים מעל המכנסיים. לא יודעת. זה קצת לא אמיתי. אני עוד חלשה. בבלו...

    אני רוצה חדש. הכל חדש.       עריכה: אני לא הולכת לכתוב יותר מדי. סתם כזה.. קצת. בשביל לא לשכוח מה היה בימים האחרונים. הזיכרון שלי פשוט..קצר כזה.   אז הייתי אצל שלי וטל, ראינו סרט, הכרתי איזה שתי רעננים. פיטר ונתי. הייתי אצל סבתא. התבאסתי. חזרתי הביתה. רבתי עם אבא. היו מלא אורחים רוסים שאני בכלל לא מכירה. לויקטור נתקע סלק בשיניים. צילמתי הרבה הרבה תמונות ואני אעלה לפה כמה סתם כי משעמם.   שלי.     טל. (אל תשאלו אותי למה זה בשחור לבן ומנוקד O_O )     היה חצי נחמד. מחר מפגש ישרא וטניה נעלמה. זהו. 

" את מכירה את זה שביום הולדת את עושה מין חשבון נפש עם עצמך?   אז חשבתי ואני מאד בספק אם יהיה לנו עתיד. אולי שתביאי ילדים או משהו. אני לא רוצה להכאיב לך ולפגוע למרות שאני יודעת שבפועל זה מה שקורה. אני קרועה את קורעת אותי למה אני לא מצליחה להתקרב אליך אלוהים יודע. אם נגזר עלינו להשאר אחיות רק בתעודת זהות אז כך יהיה אבל תדעי לך שזה לא בגללי כי לי אפסו הכוחות."   (25.1.2006)     jen_15@walla.com  (כתובת הדואר האלקטרוני לא אומתה) אומר/ת: :\ בא לי לחבק אותך. כאילו. בלי קשר לתאונה והכל. סתם, בימים האחרונים חשבתי על זה.. וזה כאילו הפסקנו להיות אחיות. זה מרגיז אותי ומעצבן ואוף זה לא צריך להיות ככה. *** אומר/ת: כן אה,,, כמעט מתתי אתמול jen_15@walla.com  (כתובת הדואר האלקטרוני לא אומתה) אומר/ת: הייתי חייבת להגיד לך את זה זה משגע אותי כבר תקופה. ופאק. חלמתי שאת ובני מתאבדים. *** אומר/ת: כן אני חולמת על זה יותר מדי jen_15@walla.com  (כתובת הדואר האלקטרוני לא אומתה) אומר/ת: :\ אל.   בבקשה?  

"לשבת מקדימה או מאחורה?" -"אני חושב שאת מספיק גדולה בשביל להחליט לבד.. :} "   "כולם בוכים כשהם שמחים?" -"אני לא יודע דברים על כולם..לי לקח המון זמן לחזור לבכות כשטוב לי. את בוכה כשטוב לך?" "אני בוכה כל הזמן." "אני גם רוצה לבכות."   "תראה, אנחנו בארץ ההמבורגרים!" -"מזאת אומרת?" "אתה לא רואה שהערפל כתום? כתום זה צבע של המבורגר!" -"כן... אנחנו באמת בארץ ההמבורגרים :] "   (אני ואמיר. באוטו, בדרך הביתה מת"א.)   "אחותי, תביאי חיבוק!" -"הכוסברה בין השיניים זה מדבק? ~חיבוק ענק~ "   (אח שלי, ת"א.)   זה רגעים כאלה. עצובים שמחים. זכרונות. אני אוהבת את הימים ההם...  

לפעמים אני רוצה להיות אחת מהילדות הקטנות הדתיות עם החצאיות הורודות המבריקות והשיער המסורק.   כשיש לבנאדם אפשרות לבחור 3 ילדים שהוא רוצה שהם יהיו איתו בכיתה, והוא לא בוחר אף אחד, זה מראה על בדידות,  ריחוק , וחרא. זה כל כך מעצבן גם,  לדעת שאף אחד לא הולך לכתוב את השם שלך . שאתה סתם. אנשים שואלים אותך מי אתה, בפעם האלף בערך שהם פוגשים אותך.   אם הייתה לי תעודת זהות, הייתי יכולה לנסוע איתם, וגם היה לי פירס.   קים אחת הבנות הכי גאוניות שאני מכירה.   בא לי להקיא.   הפרעות בליעה על רקע נפשי  .  בגידה  . כאב גרון .  התאבדות  . שוקולד עם פינלנדיה . תינוקות .   זה סתם. סתם דברים שעוברים בראש.   אם לא הייתי מחכה ליום שני בטירוף, בטח הייתי מתאבדת כבר.     אתמול היה כיף אצל ירדן. Never שיעשע אותי לגמרי. נגמרו לי האצבעות ממש מהרP:  ואיתן.. בחור חכם. מרוב שאני זנזונת, לא יכולתי להגיד משהו בסגנון "אף פעם לא זיינתי עץ" וכאלה. אז אמרתי "אף פעם לא הפלצתי ליד חברים בקול רם" P: מצחיק כזה. היה לי ערב טוב.

זה תמיד היה מטומטם ולא אמיתי. למה בכלל ציפיתי ש.. מה חשבתי לעצמי? אף אחד לא אשם פה. זה פשוט לא זה. עכשיו צריך לנסות להסתדר, איכשהו. בדידות. אני מקווה שלא יהיה מחורבן בתיכון, כי בינתיים זה נראה ככה. אין חברים  ואין מגמות שמעניינות אותי. (חוץ מאומנות.)   אתמול קיבלתי שיחה משמחת מקים. איך זה שאנחנו תמיד נזכרות אחת בשניה באותו הזמן? בדיוק רציתי לשלוח לה אס אמ אס. בכל מקרה, יום שני אנחנו נפגשות בת"א.. עדיין זוכרים אותי.   אני וטניה, כשעוד יכולנו לנסוע יחד למפגשים של ישרא:   אני וקים, ימים שאני בחיים לא אשכח:     געגוע.

הייתה לי תקופה של בלבול. הרבה הרבה רעש בראש וסימני שאלה. אחר כך, כשהתחלתי לשמוע תוכניות, להתקרב קצת לאח שלי, לדבר איתו יותר, להסתובב איתו, התחלתי ללמוד ממנו ולאמץ גישות וכאלה. בהתחלה השתגעתי איך זה שהכל פשוט לו כל כך וניסיתי בכל הכוח לחשוב כמוהו כי זה נראה לי כל כך הגיוני. מן הסתם, לא הלך, כי צריך להרגיש את זה בפנים, לא לפעול כך או אחרת כי אחרים מרגישים את זה. היה לי קשה. חשבתי לעצמי שאולי אני כישלון, ורק אצלו הדברים האלה עובדים וזורמים כל כך יפה... אבל לאט לאט התחלתי לגלות דברים יפים בתוכי. פחות בלבול. פחות סימני שאלה. יותר ביטחון עצמי. יותר אושר. הוא קורא לזה "אורי התותח."   אז באותה תקופה גיליתי את אותה ה..תותחית הזאת. ברור שגם לפני זה היא הייתה, אפילו כשהייתי תינוקת היא הייתה, אבל באותה תקופה יכולתי לשים עליה אצבע ולהגיד "זאת ג'ני התותחית." ולעומת זאת בימים פחות שמחים יכולתי לומר לעצמי "היי, גם זה קורה, קיימת בתוכך גם ג'ני הלא תותחית".   הכל נהיה ברור ופשוט יותר. בלי יותר מדי סיבוכים. ג'ני התותחית, ג'ני לא התותחית, מוח, ולב. התמונה התבה...