.

יש משהו שקצת קשה לי לדבר עליו עם מירה או בני, אז החלטתי היום לדבר עם עצמי עליו,

ולנסות לעזור לעצמי.

גם בבלוג די קשה לי לכתוב את זה. בכל מקרה מה שהחלטתי לעשות זה לכתוב רשימה של

דברים שמפחיד אותי לעשות וזה דופק אותי ביומיום, מהכי פחות מפחיד ועד למפחיד ביותר.

כל פעם, בקצב שלי (אבל לא יותר מדי לאט, אני אשים לעצמי גבול.) אני אעשה משהו אחד

מהרשימה ואתגבר על הפחד.

כדי שהתמונה תהיה קצת יותר ברורה:

אני מדברת על דברים בסגנון לדבר ליד קבוצה גדולה של אנשים,

לדבר עם אנשים ככה סתם בטלפון בלי לדאוג לאיך אני נשמעת וזה, לאסוף את

השיער, ללכת עם חולצה קצרה, לתת לחבר שלי לגעת בי. ולא לגעת כמו שאתם חושבים, את הלגעת הזה יהיה לי

הרבה יותר קשה להחזיר.. סתם. להרשות לו ללטף לי את הפנים.

המצב התדרדר לגמרי מאז החופש הגדול בקטע של חרדות כאלה, וזה.

זה הרבה יותר חזק.

אני מקווה שאני אצליח לבד, הפעם אין מי שיכוון אותי, ואני באמת באמת רוצה לצאת.

עריכה:

קראתי את הפוסט הזה עכשיו.

יצאתי נורא... לוחמת כזאת. אחת עם גלימה של סופר מן ותחתונים מעל המכנסיים.

לא יודעת. זה קצת לא אמיתי. אני עוד חלשה.

בבלוג השני בכל פוסט אני נראית לעצמי יותר ויותר משוגעת, ופה ההפך.

אני לא יודעת אם אני מתדרדרת או יוצאת מהחרא. בכלל, זה הגיוני לזוז לשני הכיוונים ביחד?

אולי אני סתם עובדת על עצמי בכל הפוסטים הלוחמניים האלה בבלוג הזה?

אני לא יודעת.

פעם לא אהבתי לא לדעת.

עכשיו אני חלשה מדי גם בשביל זה.

אני סתם יושבת ובוהה במסך, ו. כלום כזה.

וזהו.

שלוש שש שש אפס חמש