לא הולכת לרוק עצמאות.

הפחד ניצח אותי שוב. הוא נהיה חזק מטיול לטיול. מהופעה להופעה. מיום ליום.

אפילו בביצפר. כל יום שעובר הוא מתחזק, המניאק.

כמו גידול.

 

מה שמעצבן זה שאם אני אלך, אז בכל זאת הוא ינצח.

זה מהדברים האלה שגם אם אני אעשה אותם יהיה לי רע וגם אם אני לא אעשה אותם יהיה לי רע.

עדיף לבכות בבית, מתחת לשמיכה, עם הבובה של הקוף, מאשר להיות במקום עם מליון אנשים

ולהחזיק את עצמי ולא לבכות.

 

אני יודעת שאני מפסידה.

אבל אין לי מה לעשות, הפחד שולט בי כרגע.

אני אצא מזה. אני יודעת שאני אצא.

אני יודעת שתבוא תקופה שאני אוכל לצאת לטיולים שנתיים, ושל הנוע"ל, ולהופעות, ולהגיע לביצפר כל יום...

אני.. מקווה.

 

אולי הכדורים יעזרו.

אקמול זה סתם טיפשי.

זה סתם כזה.. היי. בואו ניקח אותו כי קוראים לו "משכך כאבים."

וכוסעמוק. נמאס לי.

 

פשוט נמאס לי כבר.

 

---

 

היום שמתי פתק בכותל.

 

החזקתי את העט. התכוונתי לכתוב "הלוואי שאני ארד ל45 קילו."

בסוף כתבתי "הלוואי שאני אלמד לקבל את עצמי."

 

כתבתי גם שאני רוצה להיות בריאה.

פיזית ונפשית. נפשית בעיקר.

 

ושהקשר שלי ושל דוב ימשך עוד הרבה זמן וישאר מדהים.

ושנהיה שמחים. כולנו.

 

באתי להכניס אותו לאחד החריצים שבקיר, ואז נשברתי והוספתי בקטן:

"הלוואי שאני אהיה יפה."

 

וזהו. אמן.