שלוש שש שש אפס חמש

בזמן האחרון כל נווד מטרגר אותי. מזכיר לי אותך ואת הדילמה הלא פתורה של שנינו. זה מאד מעניין, התנועה שנוצרה כאן. אתה בוחר בחיי פרישות מהסוג הזה, ואני אולי גם בחיי פרישות מסוג כלשהו, אבל אחר. אתה בוחר שלא לבחור בבית, באישה, במקום, באדמה, בעץ, ואולי זו ההתנזרות שלך. אתה סוג של נזיר, וגם אני. תמיד היינו, אבל שונים, וזה מבלבל אותי. עולה לי מחשבה שאולי יש שני סוגים של נזירים, ואז עולה לי הקול של ההוא עם הנון-דואליזם, ואני אומרת- כנראה שיש הרבה יותר משניים, או הרבה פחות. זה לא משנה בעצם. אני לא חושבת שהעניין שלי הוא להגדיר נכון, במילה המושלמת, כמו פשוט לחוש שקט פנימי בנושא- וכרגע, אין לי שקט. אני מזהה שתי תנועות- אנ-ספציפיזם, וספציפיזם, לצורך העניין. אני כל החיים הייתי רוח רפאים. זה כאילו נולדתי ככה. זה גם היה תוצאה של טראומות ויצא לי לכתוב כאן בעבר בנושא, אבל אני שמה את הטראומות בצד רגע, ורוצה לדבר על המקום הרוחני של אנ-ספציפיזם. של המקום הזה שהכל נזיל בו, שהכל רחב בו, שאין מילים בו, שאין בו בית ואישה, שאין משמעות לרכוש ולא מטרידים אותך המים הקרים באמבטיה, שאתה מתקיים פשוט כי אתה מתקיים, ...

אתמול בלילה הייתה רעידת אדמה. זה היה בדיוק כשחיפשתי בגוגל מה זה אומר סדנת אימפרוביזציה. בעודי קוראת את המילים וחושבת לעצמי כמה אומץ זה בטח דורש לאלתר ככה מול אנשים, פשוט לשלוף את עצמך בלי סינון יתר- העולם פתאום רעד לי. זה לא הרגיש דומה לכלום, ובכל זאת חשדתי בעצמי שאולי זו סחרחורת. ככה זה עם אנשים שכל החיים שכנעו אותם שהם משוגעים. תמיד הם קודם כל מאשימים את עצמם ואומרים "כנראה דמיינתי". רפרשתי את אתר החדשות כמה פעמים כדי לבדוק אם זה אמיתי או לא אבל לקח להם זמן לעדכן. מי שכן הגיבו באופן מיידי (כהרגלן) היו הציפורים שלי. הגדולה הייתה רגועה, הלטאות ישנו ממש עמוק, אבל הקטנים השתוללו לגמרי. שניים מהם נכים אצלי, ואחד אמנם לא נכה אבל הוא לוליין שאוהב לישון תלוי הפוך על רגל אחת, וראיתי שהפרצוף שלו נרטב, ככה שכנראה הוא נפל למים בעת הרעידה. הסתכלתי איך הלטאות ישנות עמוק ותהיתי למה זה לא מזיז להן. חשבתי שככל שחיה יציבה יותר ככה זה יזיז לה פחות, והלטאות, הרי, ישנות על הגחון, ויש להם הרבה יותר שטח פנים שנוגע בקרקע, ככה שהן פחות מטלטלות כשהקרקע רועדת. התוכים הנכים, לעומת זאת, מושפעים מכל...

הלילה שוב חלמתי עליך. הייתי באירוע משפחתי גדול עם כל המשפחה שלך בארה"ב. היו שם הרבה נשים בשמלות פרחוניות. גם אני לבשתי שמלה פרחונית, את אותה האחת שלבשתי כשקיבלתי מדודתך הזקנה צמיד-קבלה-למשפחה. אחר כך היינו באיזה מקור מים. איזה ים מאד רגוע ושליו, תכלת שקוף, או אגם. המשפחה שלך היו קצת רחוקים מאיתנו, ואנחנו התחבקנו במים. התעוררה בנו תשוקת נעורים. נגענו אחד בשניה ולא יכולנו להפסיק. התחלנו להתחכך בסקס יבש (אבל רטוב, כי אנחנו במים). אני הייתי בבגד ים לבן, קטן וצמוד. הסתכלתי על הזין שלך איך הוא בולט בבגד ים וזה היה יפה ומושך כל כך. ידענו שכולם רואים אותנו ופשוט לא יכולנו לעצור. זה היה ברור לשנינו שאם היינו שם לבד כבר היית בתוכי. ואז התעוררתי, והבנתי כמה אני עוד לא משחררת אותך, וכמה זה כואב לי. כמה כואב לי להפרד. בכיתי וביקשתי עזרה מהקלפים לראות את התמונה השלמה. ביקשתי שמחה, השלמה, הסכמה לראות רחב. קלף אחד היה מאד מרגש וממש הבטיח לי שמחה ושהאהבה שלי בדרך. הקלף השני היה נוקב יותר וביקש ממני להוריד את כיסוי העיניים ולהישיר מבט למציאות. מאחר ואני אמיצה ישבתי וחילצתי אותה מתוכי כרשימה ברורה...

חלמתי בלילה על חוף הים שלך במונטנגרו. אחר כך חלמתי שאתה איתי במיטה, עכשיו, אחרי הפרידה כבר, ואתה הכפית הגדולה ומחבק למרות שפרודים, ואני רוצה שתענג אותי מינית- לא בחדירה, רק אצבעות, ואתה מסרב. אתה עוצר את התשוקה שמתעוררת בי כי אתה יודע מה חשוב לי, ואתה יודע שלא תוכל לספק לי את זה. אתה יודע שאני לא אוהבת שנוגעים בי בלי רגש, ואתה מכבד את זה. אתה מכבד אותי. התעוררתי מהחלום הזה בתחושה שדחייה היא אהבה. כנראה שזה לא מוחלט, לא תמיד זה ככה, אבל הדחייה הזו היא אהבה. היא אמנם לא אהבה זוגית, אבל היא אהבה שמעבר לזה, היא אהבה אנושית. היא אהבה שרוצה לראות אותי במקום שלי, במקום שאני רוצה לראות את עצמי. במקום שאני ראויה לו. גם אם גרמת לי אלף פעם להרגיש לא ראויה (ואו-הו, זה בהחלט קרה), בסופו של יום זו לא הייתה כוונת הלב שלך. מרב שכוונת הלב שלך הייתה טובה עשית הכל הפוך. מרב שפחדת שארגיש לא אהובה, גרמת לי להרגיש כמו המיץ של הזבל, וגם לעצמך... ובסדר, אני לא מאשימה, גם אני נשארתי, אבל מה שחשוב הבוקר הוא שיש אהבה, שיש כבוד בסיסי, שיש רצון לראות אחד את השניה מאושרים, גם אם בנפרד. ובאופן כללי- יש רצון להיו...