כמה חודשים עוד אכתוב על הפרידה?

חלמתי בלילה על חוף הים שלך במונטנגרו. אחר כך חלמתי שאתה איתי במיטה, עכשיו, אחרי הפרידה כבר, ואתה הכפית הגדולה ומחבק למרות שפרודים, ואני רוצה שתענג אותי מינית- לא בחדירה, רק אצבעות, ואתה מסרב. אתה עוצר את התשוקה שמתעוררת בי כי אתה יודע מה חשוב לי, ואתה יודע שלא תוכל לספק לי את זה. אתה יודע שאני לא אוהבת שנוגעים בי בלי רגש, ואתה מכבד את זה. אתה מכבד אותי.

התעוררתי מהחלום הזה בתחושה שדחייה היא אהבה. כנראה שזה לא מוחלט, לא תמיד זה ככה, אבל הדחייה הזו היא אהבה. היא אמנם לא אהבה זוגית, אבל היא אהבה שמעבר לזה, היא אהבה אנושית. היא אהבה שרוצה לראות אותי במקום שלי, במקום שאני רוצה לראות את עצמי. במקום שאני ראויה לו.

גם אם גרמת לי אלף פעם להרגיש לא ראויה (ואו-הו, זה בהחלט קרה), בסופו של יום זו לא הייתה כוונת הלב שלך. מרב שכוונת הלב שלך הייתה טובה עשית הכל הפוך. מרב שפחדת שארגיש לא אהובה, גרמת לי להרגיש כמו המיץ של הזבל, וגם לעצמך... ובסדר, אני לא מאשימה, גם אני נשארתי, אבל מה שחשוב הבוקר הוא שיש אהבה, שיש כבוד בסיסי, שיש רצון לראות אחד את השניה מאושרים, גם אם בנפרד. ובאופן כללי- יש רצון להיות מאושרים לעזאזל, כי כמה אפשר שיכאב?

נרדמתי והתעוררתי לסירוגין אלף פעם. המערכת שלי כל כך לא שקטה וכאובה בשבועיים האחרונים. על קורי העכביש שבין עירות לשינה יש בי מן צלילות דעת דקה לאחרונה, ואני פשוט רואה את הדברים כפי שהם. אני רואה שהמצב הבטחוני משפיע עלי יותר ממה שחשבתי, ושקשה לי להיות עם זה לבד. אני נזכרת שזה היה מרגיע להרדם לפעמים בחיבוק שלך. נזכרת ברגעי החסד, במקומות שהזוגיות המכאיבה הזו עוד כן הצליחה לשמש כעוגן... וזה חסר לי. בימים כל כך טרופים, שאני מרגישה שאסון פשוט מרחף מעל הראש שלנו, החיבוק שלך חסר לי.

אבל אני גם מזכירה לעצמי שוב ושוב- לא נועדנו. זה לא אתה. אין מצב. אין מצב, נכון? אין מצב שאסכים לשוב לזרועותייך. אם תרצה לשוב, תצטרך לעבוד כל כך קשה כדי לשקם את האמון שלי, ואני לא בטוחה שיש לך כוח לזה. אתה מר-לבד. כל השקעה במערכת יחסים היא כמו עול עבורך. אם תרצה לחזור אלי, ואם אי פעם תקרא את זה, תצטרך לחזר אחרי כמו כלב. על הברכיים. עם מכתבים, שירים, זרי פרחים, תכשיטים, דמעות, תחנונים והסברים מספקים מה לעזאזל התחרבן כאן + הבטחות ברורות להמשך. וגם אז- אני לא בטוחה שזה יספיק.

בכל אופן- לפחות הבוקר, אחרי החלום ההוא, מצאתי בי נחת כלשהי, שאמנם אתה לא ראוי להיות לי לבן זוג בתנאים הנוכחיים, אבל אתה כן ראוי להיות חבר. חבר כלשהו. לא חבר לסמוך עליו במשברים מהסוג הרגשי, אבל כן חבר שאכפת לו ויעזור במה שהוא יכול. לפעמים גברים הם כל כך... טכניים.

אחר כך נרדמתי וחלמתי חלום נוסף. בחלום הזה הסתכלתי על הטוסיק שלי במראה ונחרדתי. הוא היה מלא פצעים מזעזעים, ענקיים, מוגלתיים, ואיזור שלם אדום, כמעט בורדו, מתחת לצידו השמאלי, כמו איזו כוויה מוארכת. בחלום נחרדתי- איך לא שמתי לב עד עכשיו שזה המצב? והבנתי ש- אסור לי לשבת יותר לעולם.

ברמה הפשוטה זה ברור לי שהחלום הזה מגיע מתוך העיסוק שלי בכאבים הפיזיים שמתגברים לאחרונה, וההבנה שלא אוכל להמשיך לחיות בלי תשומת לב יתרה לגוף שלי ועשייה בנושא. אבל חוץ מזה, גם בדקתי בגוגל מה המשמעות של האיזור הזה בגוף בחלומות, וגוגל אמר שהטוסיק (וגם אברי מין) מסמלים את ה'אני' של הבנאדם. את האני הגבוה, העמוק. בהתבוננות דרך הפריזמה הזו על החלום הראשון- הבנתי שלא רצית לחלל את האני שלי. ידעת מה הערכים שלי ושמת אותם לפני הרצון שלך בסיפוק מיני או דברים כאלו. והחלום השני- הוא מזמין אותי לא לשבת על הגדר. לא להשתהות בשאננות בזמן שהנשמה שלי בוכה וצועקת. לקום, לשנות ולעשות. לא לחכות יותר לצד השני, פאסיבי ככל שיהיה. נכון שאני ראויה לתגובה מצידו, אבל אם היא לא מגיעה- אני צריכה להציל את התחת של עצמי, ליטרלי. (בדיעבד אני גם נזכרת שזה האיבר היחיד בגופי בערך שהיו לך טענות לגביו).

עוד מחשבות שהיו לי- זה מדהים כמה מהר הכל התגלגל בינינו. הכרנו, והופס, עברנו לגור ביחד. וכשעברנו לדירה החדשה- ריהטתי ועיצבתי אותה לבד מאפס, ותוך ארבעה חודשים כבר פתחתי את העסק שלי, שזמן קצר אחר כך החל לשגשג. ואני, מטפלת צעירה, בעלת עסק טרייה, בזמן המלחמה הארורה הזו- נהיית חכמה יותר, חזקה יותר, יפה יותר, מצליחה יותר מבחינה מקצועית, קרובה יותר לעצמי, מתקשרת בבהירות הולכת וגוברת את רצונותיי מולי ומולך... וככל שאני מתפתחת וצומחת- ככה אתה מתעב אותי יותר. נגעל ממני, מתרחק, לא מדבר איתי. נמשך אלי פחות ופחות. ואני? אני לא מתלוננת, אני שואלת בעדינות- אני קוראת ושואלת שוב ושוב- איפה אתה? לאן נעלמת לי?

זה באמת פלא בעיני שהתאהבת בי כשגרתי בבית הוריי, בלי עבודה, רחוקה מעצמי, מתלבשת מגעיל, עצובה יותר ושרוטה יותר- וככל שתהליך ההחלמה שלי העמיק, ככה נגעלת ממני והערכת אותי פחות ופחות. ככל שהתקרבתי לעצמי ככה קראת לי חתול בשק, ככה לא אהבת מה שראית... ואני? אני כן. ככל שהרגשתי בבית בתוך גופי, עורי, רוחי ונפשי- ככה גרמת לי להרגיש שאני מקולקלת ולא בטוח גם שיש לי תקנה. פעם כרמל אמרה לי שאם כבר חתולים בשק אז גם אתה מכרת לי אחד- כי ההוא שהכרתי זה לא ההוא שהפכת להיות.

זה מאד מעניין אבל, התנועה הזו- שאני גדלה ואתה מתרחק. זה מחזק לי את המחשבה שבאמת היינו כאן אחד בדרך של השניה כדי להניע אחד את השניה מנקודה א' לנקודה ב'... וזה היה הדדי. כל אחד בתחומו. אני הנעתי אותך לחשבון נפש, להתבוננות עומק, להכרה בכך שאתה מתפתל ומתגרד ונרדם ומתנהג כמו אחרון האוטיסטים החרדתיים כשאשה מנסה לדבר איתך. לשאילת שאלות עומק בדבר המקום של זוגיות בחיים שלך, לשאלות על יכולת לשנות דפוסים באמת... ואולי גם לשאלות בדבר הדמות הנשית שמושכת אותך. כי- למה דווקא הצרפתיה הזו שהייתה נובחת עליך, רדפת אחריה ככה? מה אתה מחפש בחיים?

ואתה- למדתי ממך כמה הרגלים טובים. אתה מחזיק את עצמך טוב מאד מבחינת כוחות הרצון. למדתי ממך דברים מאד בסיסיים שקשורים לחיים עצמאיים- לצחצח שיניים בלי לחפף, לשמור על הגוף, לעבוד בחריצות אינקץ, לפתח חוסן רגשי. כל אלו היו מוקדים להשראה עבורי ממך (היה למטבע הזה עוד צד- מאד נטול חמלה, אבל ידעתי לברור את הטוב). הנעת אותי כמה תחנות קדימה ברכבת של החיים. היית לי לעזר והיית תפאורה טובה לנקודה שאני נמצאת בה היום. נקודה שחלמתי זמן רב להיות בה- בדירה שאני מעצבת כפי שליבי מבקש, עם עסק שקרוב לליבי ומידותיי.

אני לא יודעת. גם זו התבוננות קצת טכנית... אבל לא באמת. בתכלס היא רוחנית מאד. שנינו הנענו אחד את השניה, ליווינו אחד את השניה. מה שעצוב הוא שאתה חיית בסרט שרק אתה מלווה אותי, ולא אני אותך. ויותר מזה- שליווי זו מילה גסה, ולא- הערך שלשמו התכנסנו. אחדות, חברות, שילוב כוחות, הנעה משותפת קדימה... פשוט, מה שקרה אצלנו זה שהנענו אחד את השניה קדימה על הצד של החיכוך ולא באמת ביחד. לא באמת משולבי זרועות וכוחות. תמיד צמיחה היא על הצד של החיכוך, אבל גם לזה יש צורה, ואצלנו זה היה בנפרד מדי. כואב מדי. אני תמיד נתתי לך קרדיט, אבל לא אתה. רק אחרי שהלכת, יכולת לומר- "השיחות שלנו גרועות כי אני גרוע בזה". או- "את יפה" או "מאסטרית במודעות עצמית". כן אמרת איזה 3 פעמים שאתה מעריך אותי מקצועית. זה בגלל שבלא מודע הייתי הפסיכולוגית שלך, וראית כי טוב. מעניין אם זה כבר עלה למודע. מעניין אם גם לי יש עניין בדבר. לא נראה לי. אני מאמינה בלב שלם שסיימתי את הסאגה הזו.

יש דברים שאני לא מוכנה ללמד את הגבר שלי. יש הסעות קדימה, ויש הסעות קדימה. כנראה שיש גם דברים שאתה לא מוכן ללמד את האישה שלך. הכל טוב. בגלל זה אנחנו לא מתאימים.

עכשיו אני טורפת הגשמות בקצב מסחרר, החל מאולסטאר עד הברך ועד הפלגה לקוטב הצפוני. החברה הכי טובה שלי ליטרלי מתכוונת לבוא איתי עד לסוף העולם, לא כמטאפורה רומנטית. אנחנו אשכרה עושות את זה. לפעמים אני שואלת את עצמי לגבי האיכויות הנקביות שאני רוצה בגבר שלי, וכמה מהן הגיוני לבקש. כמה מהן אני באמת רוצה שיהיו בו. ואולי זו לא נקביות- זו פשוט אהבה, גורל, רצון. אלוהות.

ועוד מחשבות שרצות בבליל כאוטי ומתחלפות בקצב מסחרר-

אני בלב ההאחזות בישן והמוכר כרגע, אפילו שגרם לי סבל רב. בכל שלושת החודשים מאז שעזבת התגעגעתי אליך באופן כנה רק פעמיים-שלוש. היו רגעי חסד בודדים שנזכרתי שהכוונות שלך היו טובות- בעיקר סביב המחווה שעשית לי עם הבלוג לכבוד יום הולדתי. (אני לא יודעת אם קלטת שליום הולדתך האחרון לא הבאתי לך מתנה אפילו, רק ציירתי ציור. הרגשתי שזה כבר מוגזם, כמה שההשקעה היא חד כיוונית כאן. אני שמחה שלפחות "החזרת את החוב שלך" לפני שעזבת).

רב הזמן אתה לא חסר לי, אבל אני כן חושבת עליך המון בימים אלו. 24/7 בערך, מנסה לעבד מה קרה. כן יש לפעמים תקוות שתתחרט או כעסים- מה לא אהבת בי? מה היה לך חסר? הרי אני כזו מהממת. לפעמים יש לי מחשבות שבאמת אתה לא מסוגל להיות מסופק מכלום.

אבל יש גם מחשבות אחרות- שאולי אני באמת פשוט לא האחת, והוא לא האחד, ואני רוצה להיות מסוגלת לאחל לו שלא יאבד תקווה, ולא לחשוב שהוא דפוק בגלל שזה לא התאים בינינו... מצד שני הוא באמת הפגין חוסר יכולות תקשורת מרשימות- אז לא יודעת...

וחוצמיזה בא לי להגיד לו- תחקור את עצמך, עם נשים, בלי נשים, יאללה... כוסעומו, אתה לא שלי יותר... לך, תחפש מה יעשה לך טוב.

הרבה פעמים בא לי לכתוב לו, אולי כן מתוך מקום כנה שקשה להתנתק ככה בבום. ומצד שני- על מה כבר נדבר? נטחן ביחד את כל בליל המחשבות הארור הזה? וזה לא שבאמת מתפתח שם דיאלוג... (מה חדש?)

הוא נהיה יותר ויותר בטוח שהוא זקוק ללבד, ואני? אין לי מושג במה אני נהיית בטוחה... אולי בזה שכן מוטב לבד על פני גבר שלא רוקד מאושר מעצם קיומי בחייו. כן. כנראה שזה זה.

וגם- מגלה שקשה לי הלבד, הלבד הכל כך לבדי הזה של לגור לבד... במהלך היום נחמד לי, אבל בלילה זה מכה ובא לי לקשקש עם מישהו, עם הגבר שלי...

יש לי חור בלב בצורה שלך. אני חושבת עליך בלי סוף. אני תוהה אם זה הופך לאובססיבי או מה. לא זוכרת אם זה היה ככה מההתחלה. אולי אני פשוט ממש צריכה חיבוק... חיבוק של אמת מבנאדם שאני סומכת עליו, ככה, במיטה, בכפיות, בבכי, וזה משהו שאני עושה רק עם בנזוג...

אני מתעצבנת ממחשבה על הדמות הילדית שלי וכמה הרתיעה אותו. בכל ה3 חודשים היא ביקרה כאן אולי 3 פעמים ברגעי כאב. הוא טוען שלפעמים הייתה מגיעה גם כששמח. במה היא הפריעה לו?

לדעתי היא מגיעה מחרדה מסוימת להתבטא בקולי האמיתי, מה שבאופן אבסורדי רק יוצר ריחוק שפחדתי מראש שיווצר.

הדבר שכל כך פחדנו ממנו קרה, ועכשיו משהו בי מעכל ונכנס לשוק.

יש כ"כ הרבה צורות לחיות את החיים האלו. האם זו שבחרתי טובה לי? משמחת? נעימה? היא כל כך שונה משלו. גם בשלו יש קסם. האם נקלעתי ללופ המיינסטרימי? האם אולי יכולתי לוותר על עבודה ורק לטייל כל חיי? ככה, כשיש לי את הדירה הזו? או למצוא לי עבודה פחות מחייבת ושורשית? אבל זה ייעודי אצלי. זה אולי לא לתמיד, אבל זה כן לעכשיו. מצד שני סינדלתי אותי לזמן ארוך, ואני מפחדת. אני מפחדת שהוא צודק. שעדיף להסתובב תלושים בעולם, ככה סתם, בלי להקשר לכלום ואף אחד, בלי להתערבב באחריות יתרה במערכות יחסים.

אולי הפחדים שלו נדבקים בי, אבל אולי גם יש בהם אמת? אולי הבית הזה באמת סוגר עלי? אבל אני כן מרגישה שעכשיו זה הזמן שלי לחסוך ולהתארגן אל הזיקנה, שיהיה לי נח.

מרגישה שלא צריך לחשוב ולהסתבך יותר מדי. יש לי בית. פעם בשנה אצא לי לטיול, ובין לבין שפת הציפורים ויערות ודברים משמחים, והכל בסדר. הכל בסדר, נכון?

אם ארצה לעבור לחו"ל אוכל. כרגע במילא לא רוצה. כן, זה היה נחמד אם היה לי אגם ויער מתחת לאף, אבל זה שווה את המחיר של לחיות מבודדת ממשפחתי וחבריי?

עכשיו זה הפיק, אני רוצה להאמין. עכשיו זה שיא הכאב. ומכאן זה ילך וירגע. עכשיו אני קולטת באמת שהוא איננו, שזהו. הרי הוא יצא מכאן בהתלבטויות וגם זה בלבל, ועכשיו מתבהר לו שרוצה לבד, ואחד הדברים הכואבים שמתבהרים לי היום זה שאני לא רציתי שהוא ילך. רציתי שזה יסתדר, שהוא ינכח, יעשה איתי דרך...

היה לי שם רגע של ריסוק ברגע שהבנתי שהוא היה עם אחרות, ברגע שהבנתי שזהו, זו נפרדות מוחלטת. שהוא כבר שם אולי, ואני עוד לא, והגיע הזמן שלי. הגיע הזמן לנתק את הכבלים.

באפליקציה מחכים לי כ-2500 גברים בתור. זה מטורף ש2500 גברים עשו לי לייק. אולי אהובי בינהם? 2500 זה לא מעט. אני מנסה לסנן אותם כמעין ניסוי, ורואה שהרבה יותר טבעי לי להתעסק עכשיו במה לא מאשר במה שכן. אני מעיפה כמו זבובים גם חתיכים ברמה של לאונרדו דיקפריו. חשבתי שכל יום אסנן מאה מהם, אבל זה ממש יותר מדי. ביום הראשון עברתי על מאה גברים ומתוכם אישרתי שלושה. אני נעה בתנועות חדות בין כמיהה ומוכנות להמשיך הלאה, לבין רצון לבכות, להסתגר ולהתבודד, לכתוב לך להיות איתך...