אינקרנציה בשמן שקדים

בזמן האחרון כל נווד מטרגר אותי. מזכיר לי אותך ואת הדילמה הלא פתורה של שנינו. זה מאד מעניין, התנועה שנוצרה כאן. אתה בוחר בחיי פרישות מהסוג הזה, ואני אולי גם בחיי פרישות מסוג כלשהו, אבל אחר. אתה בוחר שלא לבחור בבית, באישה, במקום, באדמה, בעץ, ואולי זו ההתנזרות שלך. אתה סוג של נזיר, וגם אני. תמיד היינו, אבל שונים, וזה מבלבל אותי.

עולה לי מחשבה שאולי יש שני סוגים של נזירים, ואז עולה לי הקול של ההוא עם הנון-דואליזם, ואני אומרת- כנראה שיש הרבה יותר משניים, או הרבה פחות. זה לא משנה בעצם. אני לא חושבת שהעניין שלי הוא להגדיר נכון, במילה המושלמת, כמו פשוט לחוש שקט פנימי בנושא- וכרגע, אין לי שקט.

אני מזהה שתי תנועות- אנ-ספציפיזם, וספציפיזם, לצורך העניין. אני כל החיים הייתי רוח רפאים. זה כאילו נולדתי ככה. זה גם היה תוצאה של טראומות ויצא לי לכתוב כאן בעבר בנושא, אבל אני שמה את הטראומות בצד רגע, ורוצה לדבר על המקום הרוחני של אנ-ספציפיזם. של המקום הזה שהכל נזיל בו, שהכל רחב בו, שאין מילים בו, שאין בו בית ואישה, שאין משמעות לרכוש ולא מטרידים אותך המים הקרים באמבטיה, שאתה מתקיים פשוט כי אתה מתקיים, אתה לא אתה אפילו, אתה פיסת שמיים שבמקרה דחוסה בתוך גוף חסר בחירה חופשית.

ומנגד- אנשים שעסוקים בשאלות של זהות, שחוסכים לבית, שמרגישים קשר לאדמה, למקום, לאנשים. שמשקיעים הרבה מהמשאבים הרגשיים שלהם בקשרים, שלא מפחדים להתערבב באסטרל ולא רק במה ש"למעלה" ממנו (ובוודאי במה ש"למטה" ממנו- הגוף, יצרים, תשוקות, אוכל, מין, כסף, קריירה, קופסאות, מילים וכל הדברים החביבים יותר וחביבים פחות שאנשים המציאו).

ואני מזהה מתח. אני מזהה סבל מכאן ומכאן, אצל שואלי השאלות. אצל העמוקים מבינינו. אני גם מרגישה עניינים של FOMO, שתכלס תמיד אמרתי שהוא לא מנת חלקי, ובאמת הוא הדבר האחרון שאני אסבול ממנו, וזה גם נכון, אבל בקטעים האלו, וול, מה לעשות, אני בנאדם, וזה מחלחל אלי (וגם אליך). זה בדיוק כל הנושא הזה שכתבתי עליו לא מעט בהקשר לפרידה שלנו- הנושא של בחירה. כל עניין המעקפים הרוחניים בשאלות של אם היא קיימת או לא, כל העניין שבשביל אדם אחד מסע הצמיחה וההתפתחות הוא בדיוק בבחירה הספציפית עצמה, בעוד שאצל האחר הוא באי-הספציפיות. אם תשאלו אותי, וכבר כתבתי את זה כאן בעבר- בשביל לחיות בשלום עם כל אחת מצורות החיים האלו- כן יש אלמנט של בחירה. של להרגיש שאני בוחר. גם אם אני לא באמת בוחר- להרגיש שלם, להרגיש שהנה, מבין כל האופציות- זו האופציה שלי. זו משמחת את ליבי, וכל הקשקושים שכתבתי כאן על להסכים להרוג את שאר האופציות...

אבל- הבוקר עולה בי מחשבה מעניינת. היא כמובן לא נחלתו של כל נזיר-נווד (/פסיכונאוט) שויתר על בית ואישה ואפשרות אמיתית לאינטימיות רגשית, אבל יש עניין לעניות דעתי. אני מרגישה שיש אנשים שעסוקים בחיים האלו בתנועה הפוכה, בתנועה של אקסקרנציה במקום בתנועה של אינקרנציה. ואני רוצה להגיד לאנשים האלו- עוד יהיה לכם זמן למות. למה עכשיו? יהיה לכם אין סוף זמן למות. לא לחינם אתם בגוף המצומצם הזה. אתם לא חושבים שפספסתם את הפואנטה? ואני שומעת את הכאב בין המילים שלהם, אני שומעת את חוסר השלמות, את החוסר העמוק בהרגשה שבאמת מבינים אותם, שהם באמת מצליחים להרגיש קרובים...

אני מכירה את האימונים האלו. גם אני התאמנתי בלמות אי אז כשהייתי בת 20. התלהבתי ממסעות אסטרליים ומסעות בזמן-מקום. גיליתי צבעים שאינם בספקטרום הנגיש לנו והתרגשתי מאד. זה מצחיק כי זה אפילו לא היה לפני שיא האינקרנציה שלי מבחינה ביוגרפית. כלומר עדיין הייתי בתהליך של לחדור את הגוף אבל כל מה שהמוח שלי ניסה לעשות זה להתנגד לתנועה הזו... ומאז שחדרתי את הגוף, לא יודעת. יש בי יותר שקט. מאז שאני לא מתווכחת יותר ומנסה בכוח להיות איזו ישות חסרת כל גבול- אני מרגישה הרבה יותר הרמוניה, והרבה פחות דיסוננס קיומי.

והמקום שמבלבל אותי הוא המקום הזה שאני מרגישה שמאד חשוב לי לא לחיות בסרט שהדרך שלי היא נכונה ושל אחרים היא לא. אני רואה הרבה אנשים שהמסע שלהם הוא כזה- הוא מסע של נוודות, של שחרור מבית, מרכוש, מקשרים. אנשי-לבד כאלו... ואני רוצה לכבד אותם, לכבד את המסע של הנשמה שלהם, להבין אותו, לתת להם את הברכה שלי... ואולי כשאני רואה שהם שמחים בבחירתם אני גם נותנת, אבל כשאני מזהה את העצבות מבעד לסדקים, אני אומרת- אתם נראים לי כמו מתים מהלכים... לא בקטע של זומביים או משהו, אבל בקטע של- בשביל מה באנו לכאן אם לא בשביל הצמצום? לא צמצום בקטע של לחיות חיים מבאסים חחח. צמצום בקטע של לא לנסות לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה כל הזמן. היא לא תשאר שלמה. היא תכרסם אתכם מבפנים. עדיף שתאכלו אותה ותהנו ממנה ואולי גם תעלו איזה קילוגרם או שניים. תרגישו את הכבדות של להיות ישות בתוך גוף. תסכימו לה.

נזיר+נווד= נזיד.

נב.- כן אולי חשוב לי להוסיף בהקשר של הנון-דואליזם, ובכללי, את מה שאולי הוא מובן מאליו. זה שהפסקתי לזיין את השכל ולהתאמן בלמות, וזה שעל פניו אני מקטינה ראש והפסקתי לשאול שאלות קיומיות, זה לא אומר ששכחתי. זה לא אומר שאיבדתי את הידיעה וההכרה בעבר האחר. זה לא אומר שאינני אוחזת בכל קצוות החוט. מסעות בזמן-מקום קורים, נרצה או לא נרצה. הם קורים בבית, וגם בנוודות. שמה אולי הנקודה שמניחה את הדעת. כל המסעות כשרים. רק- הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו עליהם- הוא מקור הסבל. הגולה יכולה להיות בכל מקום. אתה חי חיים כאלו ואחרים כי זה משמח אותך, או כי יש שד שאתה מפחד לפגוש? או גם וגם? אתה מוכן לשלם את המחיר? הוא גבוה מדי? שווה לך לסחוב אותו איתך לגלגול הבא? לפעמים כן. רק תהיה בשלום עם העניין.