קדחת כתיבה

הלילה שוב חלמתי עליך. הייתי באירוע משפחתי גדול עם כל המשפחה שלך בארה"ב. היו שם הרבה נשים בשמלות פרחוניות. גם אני לבשתי שמלה פרחונית, את אותה האחת שלבשתי כשקיבלתי מדודתך הזקנה צמיד-קבלה-למשפחה. אחר כך היינו באיזה מקור מים. איזה ים מאד רגוע ושליו, תכלת שקוף, או אגם. המשפחה שלך היו קצת רחוקים מאיתנו, ואנחנו התחבקנו במים. התעוררה בנו תשוקת נעורים. נגענו אחד בשניה ולא יכולנו להפסיק. התחלנו להתחכך בסקס יבש (אבל רטוב, כי אנחנו במים). אני הייתי בבגד ים לבן, קטן וצמוד. הסתכלתי על הזין שלך איך הוא בולט בבגד ים וזה היה יפה ומושך כל כך. ידענו שכולם רואים אותנו ופשוט לא יכולנו לעצור. זה היה ברור לשנינו שאם היינו שם לבד כבר היית בתוכי.

ואז התעוררתי, והבנתי כמה אני עוד לא משחררת אותך, וכמה זה כואב לי. כמה כואב לי להפרד. בכיתי וביקשתי עזרה מהקלפים לראות את התמונה השלמה. ביקשתי שמחה, השלמה, הסכמה לראות רחב. קלף אחד היה מאד מרגש וממש הבטיח לי שמחה ושהאהבה שלי בדרך. הקלף השני היה נוקב יותר וביקש ממני להוריד את כיסוי העיניים ולהישיר מבט למציאות. מאחר ואני אמיצה ישבתי וחילצתי אותה מתוכי כרשימה ברורה מאד:

"האמת היא ש-

אני יודעת שככה, כמו שהיינו, זה לא יכול להיות. אנחנו לא חומר לזוגיות כל עוד-

1.    💟 אין בינינו תקשורת ברמה גבוהה ועמוקה.

2.     💟 אתה מרגיש יותר מוצלח ממני ומספר לעצמך את הסיפור הזה.

3.     💟 אתה לא מרעיף עלי אהבה, ומשקיע באופן הדדי במערכת היחסים.

וזהו, כרגע זה פשוט הסתיים. אולי אי פעם יהיה אחרת אבל גם אנחנו נהיה אחרים. זה יהיה כמו זוגיות עם אדם חדש, ובמובן הזה אנחנו כבר לא נחזור.

אין לי ברירה אלא להסכים למדבר הזה, לכאוב את הצער, להתרגל ללבד הנוכחי, להתפלל, להמשיך לעשות עבודה פנימית, ולראות מה יביא יום".

 

קצת אחרי הסשן הזדקקה בי ההבנה שאני רוצה לדעת לברור בין כאב שהוא הגיוני לכזה שהוא לא. כלומר- זה לא דבר רע שאני כואבת את הפרידה. אולי בעיניך זה דבר רע, אבל בעיני זה דבר אנושי והגיוני. זה ממש כואב. היית האדם הכי קרוב אלי כמעט 4 שנים ופתאום אתה לא כאן... אבל- מכאן ועד לסחוף אותי למרה שחורה, איבוד תקווה וכו- לא. וזהו, אני רוצה להצליח להרגיש את הגבול הזה ולכאוב מה שהגיוני לכאוב, במידה הגיונית.

 

בכל זאת החלטתי לשאול אותך מה שלום הראש שלך אחרי הניתוח. אמרת בסדר ושאלת לשלומי. אמרתי קשה. להפתעתי שאלת מה קשה. אולי אתה לומד. אמרתי שהפרידה קשה. המשכת לשאול אותי שאלות על עבודה וקריירה וכבר אמרתי לעצמי שאין מה לצפות וזה לא משנה, ובמילא לא התכוונתי לפתוח כאן שיחה רגשית, ואז פתאום הבאת מעצמך קצת יותר. אמרת לי שאתה מפחד לדבר איתי, להגיד את הדבר הלא "נכון", משהו שיכאיב. זו תימה שחזרה לאורך כל הקשר ודפוס הזה עצמו גרם לי ו-לך אומללות רבה... ובכל זאת, היה לי רגע של הודיה שאתה בכלל מביא מעצמך. שאתה אומר ממה אתה חושש, מה עוצר אותך, שאתה לא רוצה שיכאב לי. אני מעריכה שאתה רוצה לשמור עלי ובאותה נשימה מרגישה שאני לא רוצה שתפחד ממני או מעוצמה של רגש חזק. הייתי רוצה שתתייחס לרגש חזק כמו מים קרים. תעשה מולו ווים האף. אל תבהל. אני לא אמות. אתה לא תמות. אנחנו יכולים להיות עם זה וגם לא להתפרק, ואם כן מישהו מאיתנו מתפרק, אפשר להיות אמפתיים, ולא לגלגל עיניים ולהגיד "לא שוב דרמה". אני לא בטוחה מאיזה מקום אתה נמנע ממפגש עם רגשות קשים. כנראה שכמה ביחד. כלומר- זה גם דבר מגונה בעיניך, אבל אתה גם מפחד מזה, וגם בכנות לא רוצה שיכאב לי ופשוט אדם רגיש בדרכך.

שאלתי את עצמי בכנות האם גרמתי לך להרגיש שאתה עד כדי כך גרוע בתקשורת ובאמת כל מילה שניה שלך היא מילה לא נכונה. האם אני עושה את זה לעוד אנשים? האם אולי משהו בדרך שלי כמטפלת גרם לי להפוך לבלתי נסבלת או מפחידה במובן הזה? שאני מחפשת אנשים על המילה, ושופטת אותם אם אמרו את המילה הלא נכונה? אולי טיפה, ואולי גם בכלל לא. מרגישה שתכלס הסטנדרטים שלי די נמוכים ואנשים מתקשרים בכאוס מוחלט וכל כך מעט מדי כנות ורגישות.

כן רוצה לבוא עם פתיחות מאד גדולה לפוליפוניה, לקולות שונים משלי, ואם אתה מרגיש שתגובה רגשית חזקה היא אכן דבר מגונה- אז בסדר. בעולם שלך זה לגיטימי, וכשהעולמות שלנו נפגשים אז נדבר על זה. אולי שנינו נגלה דברים חדשים.

בכל מקרה אני ממש רוצה לא להפחיד אותך. לא רוצה שתפחד מלדבר איתי או שיכאב לי. שתדע שאם כן יכאב לי אתה יכול להתמודד עם זה וגם אני, אפילו אם זה "לא כיף". זה העומק. זו חברות. זו המשמעות של קשר בעיני בין היתר. זה ממש מעניין שזה היה בתוך הקשר וממשיך גם עכשיו... נשארת איתי כי לא רצית לעזוב ושזה יכאיב לי, אז פשוט נשארת איתי מלא זמן והעדפת להגיד לי בפנים "אני כבר לא אוהב אותך" ולבלבל לי את הצורה וגם לעצמך וכן להשאר... רק כדי שלא יכאב. אני מבקשת שנפסיק עם זה, שנינו. אני מבקשת שנעז לדבר באמת... אם לא בתור בני זוג אז לפחות בתור סתם שני אנשים על האדמה הזאת, שמשהו גדול קרה להם יחד.

בשבילך זה אולי מורכב לזהות איפה עובר הגבול בין להיות חרא למישהי לבין להביא אמת שהיא חשובה, ופשוט גם כואבת... וכן, היו רגעים שהיית חרא אלי. כלומר לא סתם פחדת אני מרגישה. כן זיהית את המקומות החשוכים שמדברים מתוכך, המאד שיפוטיים וכו... היו כאלה באמת... אני מרגישה שכל עוד רואים אחד את השניה בעיניים טובות ומדברים מהלב הכל יהיה בסדר. זה אמור להיות הקו המנחה. ואפשר גם תמיד לשאול- היי, מתאים לך תקשורת כזו או אחרת, מתאים לך שיתוף עכשיו? הנה, חברה אמרה שחלמה עלי חלום קשה ושאלה אם לשתף, והחלטנו שלא בינתיים. הכל ניתן לדיאלוג.

זהו להיום...