שלוש שש שש אפס חמש

  מה שהיה בשיחה שלנו במקלחת תן לי רגע לנסות לשחזר אמרתי לך שלא מעניין אותי מה הטובה הגדולה אני יודעת מה הטובה הגדולה ועדיין נמאס לי לתקשר איתך בסמלים נמאס לי שכל רוח מתגשמת לכאן או לכאן ונפש האדם צריכה להתגמש (ההפך מלהתגשם?) ולמצוא אורך רוח, איך לרוח יכול להיות אורך בכלל עזוב אותי מפרשנויות, תן לי את הכל בפנים כאן עכשיו על האדמה הזו במציאות הזו עזוב אותי מנֶצַח רגע מה אתה רוצה ממני? שאקח שיעורים בקבלה? בנתינה? ושיהיה אותנטי? שאכיר בשפע באמת? מבפנים? שאבין שאת השפע הגדול כבר קיבלתי?   ***   עד עכשיו התחמקתי מזה השם כפרה עליך התחמקתי ואתה יודע את זה אני הכי לא חובבת של הדבר הזה שהמצאת של בני אדם והמשחקים שלהם אבל עכשיו ראיתי את זה, ראיתי קמצוץ מזה וזה הספיק איך בנאדם שוכח כל כך בקלות שהוא בצלם, כשהוא חלק ממערכת כל כך מעוותת... ואף פעם לא הייתי כזו שנלחמת. אני מעדיפה מנוחה ושלום, גם אם זה אומר לוותר על צדק או להעלים עין מכמה עוולות אתה בעצמך בראת אותי רגישה כזאת ועכשיו מה? תפוח אדמה הוא אומר לי בפייסבוק אני אשים את השיחה שלנו לעיני כולם לא אשמור אותה למרחבים מקודשים היא...

  אני יודעת שאמרתי כאן באחד הפוסטים האחרונים שמתחשק לי לכתוב יותר דברים טובים ופחות לחפור בפצעים, ואני גם יודעת שכתבתי בפוסט האחרון שאני מרגישה שאני חוזרת על עצמי, אבל בעצם עכשיו כבר לא אכפת לי. הבנתי משהו שהיה לי תמיד ברור אבל עכשיו עוד יותר- הבלוג הזה הוא טיפול עבורי. הוא תמיד נתן לי מרגוע ומקום לפרוק ולארגן מחשבות ואפילו להכיר חברים ולקבל תמיכה, אבל בימים אלו זה השתנה קצת ואני ממש לוקחת אחד אחד קשרים וסבכים מחיי ופורמת אותם, פותרת אותם, ואם זה לוקח לי חודש או חודשיים או כמה פוסטים לחזור ולעבד איזו חוויה שרדפה אותי כל החיים, אז זה בסדר גמור. לא אכפת לי מזה.   בהתחלה הרגשתי רע עם זה, כי הרי כתבתי שאבא שלי הוא לא אבא מכה ואני לא בת להורים אלימים, וכאילו, אני מרגישה לא בסדר עם עצמי ולא נח שאני כל כך נטפלת לאירועים החד פעמיים האלו, בזמן שיש ילדים שבאמת חווים בבית אלימות קשה ויומיומית, אבל עכשיו אני מרגישה אחרת לגבי זה. כבר זמן רב אני יודעת שכל אחד והתחתית שלו, אבל כל פעם מחדש פוגשת את זה בגוף שלי, בבשר שלי, ומבינה יותר לעומק. מה זה אומר שלכל אחד יש את התחתית שלו? כמו בהתמכרות למ...

ניסיתי לחשב בת כמה אמא הייתה ביום ההוא שאבא העיף לה את המכה והגעתי למסקנה שהיא הייתה סביב גיל 40, כלומר, צעירה יותר מבן זוגי הנוכחי, ואבא היה בדיוק בגילו. רציתי לבדוק מה מצבינו, בשלב זה בחיינו. איך זה יתכן שזוג אנשים שאוהבים מגיעים למצב כזה? אולי אני תמימה ששואלת. זה קורה לכל כך הרבה זוגות... אחרי 10 שנות זוגיות וילד או שניים דברים מתחרבנים. אני מאד מקווה שלנו זה לא יקרה, ויודעת ששנינו ממש מאמינים בלהזדקן יחד ובזוגיות ארוכת שנים. לשם אנחנו מכוונים ושמנו את זה על השולחן כבר באחת ההתכתבויות הראשונות שלנו, עוד לפני הדייט. בעוד שבועיים נחגוג שנה של אהבה.   חלמתי חלום שד"ר אפשטיין משתף פעולה עם מילגם ומשרד השיכון, וכולם בקנוניה אחת נגדי, עושים לי איזו חקירה, ובסוף מסתבר שאפשטיין אמר להם שאני לא אוטיסטית למרות שהוא בעצמו אבחן שאני כן. זה גורם לי להבין יותר ויותר לעומק שמה שתכלס עושה אותי חולה זה כל הנסיונות להוכיח כל הזמן דברים. מעבר לזה שלאף אחד לא באמת מעניין הבריאות שלך (החל מאוטיזם ועד לקורונה), כל הבירוקרטיות האינסופיות, ובתחום בריאות הנפש- הקטע הזה של להוכיח את הסבל שלך, לקבל הכרה...

  הפעם דווקא רציתי לכתוב. ממש רציתי אבל לא היה לי פנאי כי הבקרים היו עמוסים ואני אוהבת לכתוב בבוקר. הייתה הרגשה שיש המון מה לכתוב אבל עכשיו שכחתי הכל. אמרתי אז לאדי שאין לי כוח לעשות כלום ואני בתהליכים של לקבל את זה. אז למשל, אני זוכרת שהרגשתי שזה משהו שראוי לציין כאן. זה נכון, וגם הודעתי להיא מהתעסוקה הנתמכת שחלאס פחות או יותר. אין לי כוח לעבוד ואין לי כוח לעשות יותר שום דבר שהוא לא נעים לי. אסיים לפחות את שנת הלימודים הזו ואז אראה. אם באמת אתחיל לטפל אין לי מושג. זה ממש דורש המון אומץ וניסיון. מעצבן, כל הדברים האלו שחשוב המון ניסיון בשביל לעשותם, אבל לעשותם ללא ניסיון זה מסוכן/ בעייתי מדי.   לא משנה. זה לא חשוב עכשיו. עכשיו מתמקדים בעכשיו. הפסקתי גם ללכת למטפל שלי והחלטתי שגם לא אלך יותר לפסיכיאטרים. האמת היא שכבר מלא זמן לא הלכתי, וכל פעם שכן זה רק מסיבות בירוקרטיות (וכנראה שאת זה כן אצטרך עוד לעשות פעם במליון שנה) אבל הפעם זה חצה כל גבול והתבהר לי חד משמעית שמספיק לי מזה. עברתי בריונות מהפסיכיאטרית החדשה בתל השומר ובכיתי יומיים בלי הפסקה. הרגשתי שאני פשוט מתה. זה היה הקש ש...