דברים שהמוח שלי התעסק איתם בימים האחרונים

ניסיתי לחשב בת כמה אמא הייתה ביום ההוא שאבא העיף לה את המכה והגעתי למסקנה שהיא הייתה סביב גיל 40, כלומר, צעירה יותר מבן זוגי הנוכחי, ואבא היה בדיוק בגילו. רציתי לבדוק מה מצבינו, בשלב זה בחיינו. איך זה יתכן שזוג אנשים שאוהבים מגיעים למצב כזה? אולי אני תמימה ששואלת. זה קורה לכל כך הרבה זוגות... אחרי 10 שנות זוגיות וילד או שניים דברים מתחרבנים. אני מאד מקווה שלנו זה לא יקרה, ויודעת ששנינו ממש מאמינים בלהזדקן יחד ובזוגיות ארוכת שנים. לשם אנחנו מכוונים ושמנו את זה על השולחן כבר באחת ההתכתבויות הראשונות שלנו, עוד לפני הדייט. בעוד שבועיים נחגוג שנה של אהבה.

 

חלמתי חלום שד"ר אפשטיין משתף פעולה עם מילגם ומשרד השיכון, וכולם בקנוניה אחת נגדי, עושים לי איזו חקירה, ובסוף מסתבר שאפשטיין אמר להם שאני לא אוטיסטית למרות שהוא בעצמו אבחן שאני כן. זה גורם לי להבין יותר ויותר לעומק שמה שתכלס עושה אותי חולה זה כל הנסיונות להוכיח כל הזמן דברים. מעבר לזה שלאף אחד לא באמת מעניין הבריאות שלך (החל מאוטיזם ועד לקורונה), כל הבירוקרטיות האינסופיות, ובתחום בריאות הנפש- הקטע הזה של להוכיח את הסבל שלך, לקבל הכרה לכאב שלך- זה כל כך משפיל ומתסבך. מילא השפלה, אין לי עניין עם כבוד כל כך (למרות שבמקלחת אני מדמיינת שאני זמרת חושנית ויש לי קהל ענק ותהילה), אבל ההשלכות הרגשיות של הדבר הזה הן גדולות ומעוותות את כל החשיבה וההבנה שלנו את עצמינו.

*בקטע מסונכרן ורנדומלי לחלוטין יצאתי רגע החוצה לערוך הכרות עם השכן ההודי החדש, והוא אמר שמשמעות שמי בהינדי זה "כבוד".

 

בחלום אחר פגשתי את פונצ'ה ובחלום הצהרתי שהטיפול עם אודי עבד, בגלל שאני מוכנה לאהוב אותה בהבנה של איך זה עלול להגמר. זה יכול אולי להתקשר לפסקה הראשונה כאן, וגם למשהו שהזכרתי בפוסט הקודם- לתת צ'אנס לאהבה אפילו שלפעמים זה מסתיים טראגי. בחלום, זו הייתה האינדיקציה שלי לכך שהחלמה נפשית התרחשה. הלב המתאחה, המעז, הלוקח סיכון, הוא הלב שזוכה למזור. פונצ'ה הייתה הסמל לאהבה הטהורה והשלמה בחלום. לפעמים קשה לי להאמין שהיא הייתה קיימת, וכשאני מעזה (פעם באף פעם) להביט בתמונות שלה, עוברת בי צמרמורת משונה- "זה באמת היה?" אני שואלת את עצמי. באמת נברא על האדמה הזו היצור הזה שכולו אהבה טהורה ושלמה? באמת חלקנו זמן משותף? באמת היינו ככה קרובות? באמת נגעתי בפרווה הרכה שלה? באמת היו קיימות העיניים היפות הטובות האלו? באמת הן אינן עוד? האמת, שמאז שהיא הלכה כל הקיום הוטל בספק, וכל בוקר שאלתי את עצמי את ה-"באמת?" הזה. לא יכולתי להאמין שהיא הלכה, והיום, אחרי שעברו הרבה שנים, עוד יותר קשה לי להאמין שהיא בכלל הייתה. הרבה זמן לא בכיתי אותה ועכשיו אני כן. הקשחתי את ליבי כל כך מאז שזה קרה...

מספר המזל שלי הוא 33, ואהובי שאל אותי מה אעשה ביום הולדתי ה-33, והאם הוא יהיה המוצלח מבין כל ימי ההולדת. עניתי לו- "הוא יהיה המוצלח ביותר מהסיבה הפשוטה שכל שנה יותר טובה מקודמתה. תנועת הגרף היא באופן טבעי כלפי מעלה, וכך יוצא שכל יום הולדת הוא טוב מקודמו, למעט מקרים יוצאי דופן". כשציינתי את המקרים האלו- רק מותה של פונצ'ה עלה בי, והוא הדבר היחיד שטרף את הקלפים ושיבש את תנועת הגרף הטבעית הקבועה.

 

עוד מחשבות היו בעניין הטיפול. זה מעסיק אותי הרבה ואפשר לראות שזה עולה בכל פוסט כאן בחודשים האחרונים. השנה הזו מיוחדת בחיי מבחינת ההחלמה, כי למרות שהייתי המון שנים בטיפולים שונים, אף פעם זה לא היה משמעותי כמו עכשיו. השנה יכולתי להכנס בקרביים של הדבר הזה, דרך למידת מקצוע טיפולי וכניסה לטיפול בעצמי. גם משמעותי שזה קרה אחרי כל המוות הגדול הזה- אחרי ששיניתי את שמי, אחרי שנגמלתי מסמים, אחרי שהחברים הכי טובים שלי תקעו בי סכינים ועזבו אותי לבד בימים הכי קשים... עכשיו החלמה עמוקה יותר הייתה יכולה להתאפשר, וכמו בימי הולדת, שכל אחד טוב מקודמו, ככה גם בהחלמה של הלב- כל פעם (פעימה?) אפשר להעמיק עוד.

 

מה שרציתי בעצם לומר, בנוסף למה שנאמר בפוסט הקודם לגבי היותי מטופלת שקצת שומטת את הקרקע תחת המטפלים שרגילים לאיזה שטנץ מסוים- רציתי להוסיף שעם זה (ולא בסתירה) אני גם כל כך כל כך רגילה. בעצם, הכל היה כל כך קלאסי שם. באתי, היססתי, קצת נפתחתי, התבטלה פגישה, נסוגתי, הבנתי, שוב התבטלה פגישה, קרס מגדל הקלפים, נשמתי, והוא שחרר אותי לדרכי בשלום, באהבה ובשמחה (וקצת עצב? משני הצדדים). חשוב לי תמיד לראות את התמונה השלמה, ואת איך שלכאורה-ניגודים לא באמת סותרים. אני יכולה לעבור תהליך טיפולי שדומה לכל התהליכים הטיפוליים של כל בני האדם, כי, הפלא ופלא, אני בן אדם. ועדיין, אני בן אדם מוזר ובתוך הטיפול יכולות להיות דקויות ייחודיות, כמו למשל שאבקש להתכתב בימים קשים, או שהוא יביא את התנור שלו בימים קרים, או שאתלונן על הריח של הקפה והקירות או על הטעם של המים. סתם, כל מני. פעם מאשה עשתה לי NLP והזדעזעתי מהמחשבה שהיא רוצה לערבב לי את הזכרון הכי קסום עם הזכרון הכי רקוב. פשוט לא הבנתי איך בנאדם יכול לעשות כזה מעשה חזירי, ולמה שאני אקריב את הזכרון הכי יפה שלי ואזהם אותו, רק כדי שהשני יהיה פחות מכוער? הבנתי את זה פשוטו כמשמעו, בצורה מאד אוטיסטית וגם אופיינית לאו סי די. זו פעם ראשונה שמאשה נתקלה במטופלת שהגיבה ככה ל"מעשה הקסמים" שלה, לכלי הזה שעבדה עימו. יאמר לזכותה שהייתה פתוחה ללמידה, והודתה לי שהראיתי לה עוד צד (לא כמו הפסיכיאטרית של תל השומר שנפלה בפח וכשעשיתי לה פרצוף חמוץ היא ירקה בו). שהשם יעזור לי לסלוח לה. עדיין אני מחכה לתגובה שלה למכתב שכתבתי. נראה. תכלס מקווה לשכוח כבר מכל הדברים האלו (ועדיין, עם כל הרצון שלי לא לפגוש יותר לעולם בירוקרטיות חולות, ממש באותה הנשימה החלטתי להגיש בקשה לתו חניית נכה. לא יודעת מה יש שם. לא יודעת מה יש בי שכל כך חלש ולא מסוגל שלא להביט החוצה בעיניים רעבות ולחפש להאחז בכל דבר ובכל אירגון שאני שווה לתחת בשבילו.)

 

אתמול אהובי סיפר לי שהרוויח בחודש האחרון משכורת שזהה לקצבה השנתית שלי. הוא אמר את זה בפנים נפולות ולא ראו בו זיק של שמחה. שאלתי- "ועם כזה פרצוף אתה מספר לי את זה? אני ממש אוהבת כסף". הוא ענה- "אני גם, אבל מה הוא שווה אם כל הזמן עובדים ואין זמן להנות ממנו?". חשבתי לעצמי שהחיבור בינינו בנקודה הזו בזמן הוא כל כך מעניין. לי יש שפע של זמן ואפס כסף, והוא משגשג מהבחינה הכלכלית אבל שוכח לקום לאכול, ואפילו לא מדליק את האור כשהשמש שוקעת. פשוט יושב על הכסא שלו בזמן שהיא יורדת ועולה ועובד ועובד ועובד. הוא גם לא שופט אותי בכלל לגבי הבחירה שלי לא לעבוד, וממש תומך בה. אפילו לא מזמן כשנתקלתי במודעת דרושים של המשתלה החביבה עלינו ואמרתי שאולי אנסה, הוא אמר "מה קרה שפתאום בא לך לעבוד?" ובכלל לא דחף אותי לזה כמו שאני רגילה שדוחפים אותי, או מסתכלים עלי הזוי ושואלים "אז ממה את חיה?". (מהכיס של האמא שלך, יא בן זונה.)

 

ואפילו שאני מכניסה בחודש שתים-עשרית ממה שהוא הכניס היום, אנחנו משלמים חצי חצי. אני לא יודעת אם זו גאווה, אולי פחד להיות כבדה, להשען עליו, לגרום לו להרגיש שאני איתו מסיבות לא ראויות... אולי בגלל זה כל כך מרתיח אותי שמילגם לא נתנו לי את הסיוע שמגיע לי, בטענה שאנחנו ידב"צ (אנחנו לא) והוא השוגר דדי שלי. חשוב לי להיות עצמאית. הנה, אמרתי את זה. (נק למחשבה- איזו מן עצמאות זו, ומה זה משנה אם אני נשענת על ביטוח לאומי או על אהובי? זה משנה, אבל הקונפליקט עדיין קיים). זה כנראה שורש העניין. גם תמיד כשהיו לי מחשבות על רכישת דירה, אמרתי לעצמי- אני ארכוש דירה לבד, ועל שמי. אם יבוא אהוב, מה טוב, ועדיין, הדירה תהיה על שמי, כדי שאם יעזוב לא אהיה תלויה בו או אשאר עירומה. אני חושבת שיש בזה מן האחריות הטובה, אבל יש בזה גם פחד, ואני לא רוצה להיות במקום הזה היום. אני חושבת ששנינו מספיק ענווים, צנועים ואוהבים. שנדע להתנהל עם זה נכון, אפילו אם הוא יתעשר לפניי (בינתיים נראה שזה הכיוון). בתכלס הכל יכול להשתנות ואולי נעבוד קשה שנה או שנתיים ואז נקח הפסקה ונסע לכל המקומות שחלמנו- והוא יאכיל רעבים במדגסקר ואני אשתכשך במעיין איסלנדי, ונשכור וואן ונגשים חלום ישן לחצות גבולות ולהשטף בנופי העולם היפה. כבר התחלנו עם זה, ולפעמים צריך לתת עבודה קשה באופן זמני בלבד- כמו בהקמת גינה חדשה. בהתחלה הופכים את האדמה ושותלים וזורעים ומקימים קומפוסטר. אחר כך זה הולך לבד...

 

זהו בגדול. התחלתי קורס רישום ואני מקווה להיות עסוקה יותר בזה, או בדברים אחרים שיגוונו כאן קצת, כי אני מרגישה שאני חופרת בכיוון ספציפי כבר זמן מה וזה מתחיל להעיק. חוץ מזה הכל בסדר. אני כותבת כל ערב רשימת דברים טובים והכיוון הכללי, כפי שציינתי- בכיוון מעלה.