פטריות ומשחקים ברגש

 הפעם דווקא רציתי לכתוב. ממש רציתי אבל לא היה לי פנאי כי הבקרים היו עמוסים ואני אוהבת לכתוב בבוקר. הייתה הרגשה שיש המון מה לכתוב אבל עכשיו שכחתי הכל. אמרתי אז לאדי שאין לי כוח לעשות כלום ואני בתהליכים של לקבל את זה. אז למשל, אני זוכרת שהרגשתי שזה משהו שראוי לציין כאן. זה נכון, וגם הודעתי להיא מהתעסוקה הנתמכת שחלאס פחות או יותר. אין לי כוח לעבוד ואין לי כוח לעשות יותר שום דבר שהוא לא נעים לי. אסיים לפחות את שנת הלימודים הזו ואז אראה. אם באמת אתחיל לטפל אין לי מושג. זה ממש דורש המון אומץ וניסיון. מעצבן, כל הדברים האלו שחשוב המון ניסיון בשביל לעשותם, אבל לעשותם ללא ניסיון זה מסוכן/ בעייתי מדי.

 

לא משנה. זה לא חשוב עכשיו. עכשיו מתמקדים בעכשיו. הפסקתי גם ללכת למטפל שלי והחלטתי שגם לא אלך יותר לפסיכיאטרים. האמת היא שכבר מלא זמן לא הלכתי, וכל פעם שכן זה רק מסיבות בירוקרטיות (וכנראה שאת זה כן אצטרך עוד לעשות פעם במליון שנה) אבל הפעם זה חצה כל גבול והתבהר לי חד משמעית שמספיק לי מזה. עברתי בריונות מהפסיכיאטרית החדשה בתל השומר ובכיתי יומיים בלי הפסקה. הרגשתי שאני פשוט מתה. זה היה הקש ששבר את גב הגמל ואמרתי לאהובי שאני לא רוצה את זה יותר אף פעם, ולא רוצה להזכר בזה יותר אף פעם, וזהו, צ'או, ביי, שלום. לא סתם שיניתי את שמי. זו דרך חדשה וזה עוד רובד, עומק שנוסף לה.

 

בנושא אחר, שמחתי לראות איך נוצות ופטריות מנהלות לי את החיים והלו"ז, כשביטלתי שבוע שעבר יום עבודה (בניקיון, אל תתלהבו) ואמרתי את האמת הפשוטה- יש פטריה שאני מחפשת שלוש שנים, ויש מצב שמחר אני אמצא אותה, אז אני מעדיפה לנסוע לחפש מאשר לבוא לעבוד. וואלה מצאתי. היה טעים. לימוד של ליקוט פטריות הוא מיוחד כי הוא דורש המון סבלנות. אני בשאיפה לפגוש כל שנה לפחות מין אחד חדש שלא הכרתי, אבל כל שנה עונת הפטריות נראית אחרת לגמרי, ובכל השנים שאני בעניינים האלו אף עונה לא דמתה לקודמתה לא מבחינת תאריכים ולא מבחינת מינים. אני לא אשכח את העונה הזו שמצאנו כל אחד שק שלם של שנטרלים. זה קרה פעם אחת ב..כמה? 6-7 שנים שאני מלקטת? היו עוד פעמיים שנתקלתי בהן, פעם אחת בשנה השניה ללימודי הליקוט שלי באיזור שלומי, והן היו רק 3 פטריות מסכנות, ופעם נוספת בשנה שעברה, אבל לא התלהבתי מטעמן אז משום מה. אפילו שהזכרון שלי נוטה להתערבב ולהעלם לאנשהו, את הדברים האלו זוכרת כי הם חד פעמיים. ואיך מצאנו את הפורצ'יני בצפון וחוקרת זקנה ממכון ויצמן איימה עלי כי לא רציתי לגלות את המיקום... זה נחמד. קהילת הפטריות היא קהילה מוזרה ויש בה הרבה אגו ומאבק על משאבים. זה קורה בגלל שזה לא פינלנד פה, ובמרכז יש רק את יער בן שמן המסכן ששופע פטריות, ומספיק שכל יומיים בא לשם איזה רוסי / מדריך ליקוט עם קבוצה של 20 איש, הלך על הסיכוי שלך להגיע ליער ולהשיג ארוחת ערב.  עוד סיבה למאבקי הכוח בקהילה יכולה להיות לפי ההתבוננות של המאקרוביוטיקה או של האנתרופוסופיה- הטוענות שפטריות מביאות לאדם כוחות של קור, מוות, אהרימניות* (חפשו בגוגל אהרימן ולוציפר), אנליטיות, והשטחת הרגש.

 

יש איזה איש אחד, חבר אחד, לא יודעת איך להגדיר אותו בדיוק. הוא חבר-חורף. חבר לפטריות. כל השנה אנחנו לא מדברים אבל עם הגשמים הראשונים, כל שנה, הוא שולח לי הודעה ושואל "את באה?". בליקוט האחרון שלנו יחד פתאום נפל לי האסימון- האיש הזה, איש צבא, על פניו אין לנו כלום משותף, ואיכשהו זכיתי להיות המודרכת שלו. הוא כן יוצא ללקט עם עוד אנשים, אבל לפעמים רק איתי, ומספר לי שאין לו כוח להוא ואין לו כוח להיא. יש הרבה שיפוטיות בקהילה הזו, אבל דווקא אני, העוף המוזר שאני, איכשהו נשארתי חביבה עליו. פתאום הבנתי שהוא עושה לי מעין חניכה אינדיאנית כזאת. העולמות שלנו כל כך מנותקים, אבל כל חורף הם מתחברים והוא מעביר לי את המיומנות והידע של ליקוט הפטריות, ככה, בלי כסף, בלי תמורה, אין לי מושג איך ולמה זכיתי בזה. הוא גם הרבה יותר טוב ממני בליקוט והעיניים שלו מאד חדות, אז בדרך כלל הוא ממלא סל ענק ואני רק חצי ממה שהוא אסף, ובסוף היום תמיד מעביר לי הרבה פטריות יפות מהסל שלו, כדי שיהיה לי מספיק. לגבי הנוצות שהזכרתי בהתחלה- אז היה עניין שהזזתי יום טיפולים (ואני אף פעם לא מזיזה יום טיפולים) כי היה מפגש של אספני נוצות. אמנם זה לא היה בדיוק הטבע והעונות שהכתיבו לי, כמו שבתפיסה הרומנטית שלי הייתי רוצה, אבל עדיין מצא חן בעיני שאני נוקשה כמו אבן בעניין הטיפולים ונוצה יפה יכולה לרכך ולהמיס את זה כליל.

 

זה מעניין, הרגעים האלו שמוצא חן בעיני משהו. שקורה משהו בחיים שלי ופתאום נדלקת בי התחושה הזו, תחושה שזה זה. הנה זה. זאת המהות של החיים שלי. זה קרה לי קצת עכשיו כשכתבתי מייל לפסיכיאטרית שהתעללה וזלזלה בי. הצלחתי להתאפק כמה ימים טובים ולנשום (ולהדחיק) (ולבכות את הנשמה) ומצאתי את המילים הנכונות בסוף. הרגשתי אחר כך תחושת שחרור כל כך עמוקה שנכנסתי למקלחת ופשוט רקדתי ריקוד ניצחון חושני ושמח במיוחד. אני מקווה שזו לא גאווה שמפעילה אותי כאן, אבל הרגשתי שכמה וכמה פעמים בחיי נפגשתי עם מטפלים כדי ללמד אותם משהו על טיפול ועל האופן שהם מטפלים. אפשר להגיד שזה לא מיוחד ושזה קורה עם כל מטופל, אם המטפל פתוח ללמוד, אבל עדיין אני מרגישה תחושה חזקה וזה לא פעם ראשונה שזה קורה לי- שאני מזיזה מטפל מהמקום הנוח שלו, או שהוא עושה איזה פשלה מולי, או מגלה שמה שעבד עם אחרים לא עובד איתי... וזה מעורר. זה מביא משהו חדש. חשבתי לעצמי שאולי אלוהים ברא אותי כל כך הזויה וזה היה הטעם שבדבר. נכון שהייתה לי מחשבה שכל מה שעברתי היה כדי להפוך למטפלת טובה יותר ולהבין מבפנים איך זה לעבור כל מני דברים, אבל זה יותר מזה- זה לא רק ביני לביני, זה גם נוגע למטפלים אחרים, זה רחב. זה כמו בשיר של הרב שטרן על המסכן שבזכותו העולם קיים, בזכות כל החרא שהנשמה שלו לקחה על עצמה. כאילו שכל החרא הזה צריך להתנקז לאנשהו, משהו צריך לשאת אותו כדי ששאר הגלגלים ימשיכו להסתובב ולנוע לכיוון הנכון.

 

לא שכזה חרא, כן? ברגעים הנדירים האלו, רגעי החסד, אני פוצחת בריקוד על משהו לחלוטין מטומטם ואפילו די כואב, כי פתאום הבנתי את המהות שלו, ואז הוא לא כואב יותר. יש בו טעם. כתבתי לפסיכיאטרית שנדמה לי שאני רואה את הקושי שלה. לא התיימרתי, התנצלתי, שאלתי, הצעתי, שוב התנצלתי, אבל לא הוכחתי אותה. יכולתי אבל בחרתי שלא. כלומר כן, אבל בדרך אצילית ועקיפה ומלמדת. רציתי לכתוב גם אוהבת אבל וואלה לא שמתי שם אהבה. חשבתי לשים, אבל גם לי יש גבולות, ואפשר לברך על כך כי פעם לא היו לי. מספיק שהשתחררתי מהמחשבות הנוראיות שהיו לי על פגיעה בה. עשיתי קצת הו אופונופונו אבל אהבה? נשאיר למישהו אחר לאהוב אותה. אנחנו כאן ביחד בעולם הזה, זה נכון, באנו לעבור דברים ביחד, אבל לא חייבים לאהוב את כולם, בייחוד לא את מי שפוגע. (עם הורים זה אחרת. עדיין, לא חייבים שום דבר, אבל משהו בלב עמוק פנימה הרבה פעמים ממשיך לאהוב גם במצבים קשים מאד. האהבה להורים דומה לכמיהה לאלוהים. היא באיזשהו מקום לא רציונלית, גדולה וחזקה מהכל).

 

מה עוד?

 

אני קצת מתגעגעת למטפל שלי פתאום. חשבתי קודם על משהו שהייתי שמחה לדבר איתו עליו אבל כבר שכחתי מהו. אני חושבת שזה טוב לקחת הפסקה או להוריד מינון, כי מעבר לכך שזה נותן מענה לתהיות האינסופיות שלי אם צריך את הטיפול או לא, זה גם מאפשר לארנק שלי לנשום, אבל הכי חשוב- זה מאפשר לי לקחת צעד אחורה מהתהליך שעשינו ולהתבונן עליו ולהבין אותו טוב יותר. כל הזמן שאלתי אם היה שם תהליך ועכשיו אני מבינה שכן, היה. אחד הדברים המשמעותיים שאני מזהה הוא שהיו נושאים שעלו בי שוב ושוב, ומעצם כך אני יכולה למפות לעצמי מה מעסיק אותי, כי ביום יום זה לא כל כך ברור, אבל בטיפול, שזה מיקרו-קוסמוס ומעין מדגם של תת ההכרה שלי, אפשר לשים את האצבע יותר בקלות. נושאים שעלו הרבה פעמים היו: כסף, האבחנה שלי ומה המשמעות שלה, עבודה ובכלל לקחת חלק בעולם הזה אל מול לחיות חיים שונים ומשונים וייחודיים לי, ויש עוד נושא שאני לא חושבת שעלה בחדר אבל כן מעסיק אותי רבות ועולה פה ושם- מטפלים משוגעים. מטפלים פצועים.

 

איך זה עובד? זה עובד בכלל? כלומר, כולם פצועים אבל איך ומה וכמה. נניח הפסיכיאטרית הזו שפישלה בגדול. גם אני אפשל, זה בטוח. הייתם מסכימים למטפלת אוטיסטית? הייתם מסכימים להיות מטופלים אצל אישה שבדיוק עכשיו יצאה מיחסים אלימים? אישה שנפלה לאיזו כת מפוקפקת? מה הפצעים שלא מתקבל על הדעת שיהיו למטפל שלכם? יש כאלו? אני מניחה שזה לגיטימי שיהיו, וגם שזה חשוב לשים על זה את האצבע, כי מטפל ומטופל זה קשר שעל פניו הוא נקי ואובייקטיבי והמטפל לא באמת מביא את עצמו, אבל הוא בעצם כן. הוא תמיד כן. הוא מביא את העולם שלו ואת החוויות שלו ואת המבט שלו. יותר מזה, ככל שהזמן עובר אני מבינה שזה ממש משמעותי שמטפל יביא מאלו, ולפעמים זה אפילו יותר משמעותי מכל התיאוריות הנחמדות. הוא מביא את הבנאדם שהוא, לפגוש את הבנאדם שאתה... ואז, כאילו, כמו שאני לא ארצה בן זוג דיכאוני (אני לא ארצה! כן כן) אני גם לא ארצה מטפלת עם פצע כזה או אחר. זה נחמד עכשיו כשאני כותבת, אבל אני שמה לב שאלו שאלות שממש חיות בי ונפתחות ונסגרות כל פעם מחדש ואני פוגשת בהן שוב ושוב מכל מני כיוונים שונים, וזה תמיד נוגע בסוף בבטן הרכה- האם אהיה מסוגלת? האם אהיה טובה? האם ירצו אותי? ואיך אשווק את עצמי? אולי אכתוב "מניסיון" על הפלאייר.

 

מאד מוצא חן בעיני שהמטפל שלי תמך בבחירה שלי להפסיק לבוא, וחשב שזה רעיון טוב, באופן כללי, מה שזה לא יהיה שהיה הרעיון שלי. זה היה משהו כמו "לחיות את החיים שלי וזהו". נגעתי בזה קצת בפוסט הקודם אבל זה התבהר לי סופית אחרי הבריונות של הפסיכיאטרית, כשבאתי הביתה ובכיתי כמו שמזמן כבר לא בכיתי, ואמרתי לאהובי שאני לא רוצה יותר ככה, ואני לא רוצה להזכר בזה יותר, וזה לא אני ולא שלי וזהו. זה נגמר. הסיפור הזה נגמר. אהובי רואה את הגרעין הטוב והבריא שבי וזה מאד מאד תומך. מתחילת הקשר שלנו הוא אומר לי את זה, והוא גם היה איתי כנה בדבר אחד או שניים ואמר "את יודעת מה? בזה אני דווקא מזהה את האובססיביות שלך ואני חושב שזה לא תומך בך", או- כשהעליתי מולו משהו שגורם לי מצוקה, ישב איתי וחשב ספציפית איזה כלים יכולים לעזור לי מול המצוקה הזו, ולא התייחס בכלל לאיזה כותרת זה שייך. זה מאד נעים, מקבל, פרקטי ותומך. אני קצת מקנאה בו לפעמים שהוא לא עבר את המסע המפרך הזה של נפש מפותלת, פסיכיאטרים ופסיכולוגים וכל הפאקינג בולשיט. אני שמחה שהוא האיש שחולק איתי בית ואפילו קצת מופתעת שקיימים אנשים שהנפש שלהם רגועה, שהים שלהם שקט, שהם לא מתמודדים ולא התמודדו עם כל כך הרבה חרא בתוכם. אני אפילו לא יודעת מה זה כל החרא הזה ולמה אין לי פרופורציות וכל דבר קטן מפרק אותי לגמרי. למה אני כל כך הרבה פעמים פשוט על הסף, ומשב רוח קטן הופך אותי לרסיסים שבחיים אי אפשר לאסוף... זה אחד הדברים שאני ממש עובדת עליהם מאז שמצאתי את אהובי. לנשום. לשים לב לתנודות של הגלים הרגשיים שלי ולהכניס שם נשימה ופרופורציה.

 

אני מאד מעריכה ואוהבת רגש מתפרץ ואנשים רגשיים וקצת דרמה והסטריה. אני חושבת שזה יפייפה. אני חושבת שזה צבעוני ולא משעמם. שזה חי... אני חושבת שזה חשוב לעבור דרך העצב והכעס, אבל אני גם רוצה למצוא יותר שקט עכשיו (בהקשר הזה, אגב, פטריות הן דווקא טובות עבורי, בייחוד לפני הווסת). ללמוד ללוש את הרגשות ולשחק איתם בעדינות, בחכמה. ברגש. לשחק עם הרגש ברגש. זה הגיוני? ובכלל, זו שאלה לגיטימית לשאול על הגיון כשהכל כאן עניינים של לב? בכל מקרה- בספרדית אומרים juegar por un sentimiento שזה אומר לקחת צ'אנס בעבור רגש מסוים. לקחת סיכון. לקפוץ למים כזה...(בדרך כלל זה נאמר בהקשר של אהבה). משתמשים בפועל jugar שזה גם לשחק, כמו שילד משחק. זה מוצא חן בעיני לחשוב על הרגש במונחים משחקיים. להעז להרגיש אותו, לשחק איתו, להכיר אותו, לבחון אותו, לדבר עליו, לא להישיר את המבט האוטיסטי שלי אל הפסיכיאטרית בתל השומר שאמורה להיות הראשית במרפאת "קשת" לאנשים על הרצף, ולהגיד לה- הנה מה שהרגשתי מולך! חשוף, מטלטל ומעמת כמו שבחיים לא דמיינה. ואז לרקוד ולרקוד ולרקוד, ולנוח. הכי הרבה לנוח.